ע"א 1581/92 אברהם ולנטין נ' דורית ולנטין
בית המשפט נקרא להכריע בריב על ממון בין המערער לבין המשיבה לאחר שחיי הנישואין שלהם התפרקו. המערער והמשיבה נישאו זה לזאת ביום .25.5.80הם התגוררו ברמת השרון בדירה שהייתה בבעלות המערער לפני הנישואין ונותרה רשומה על שמו בלבד גם לאחר הנישואין.
המשיבה ביקשה וחזרה וביקשה מן המערער שירשום את מחצית הדירה על שמה, כדי להקנות לה תחושת ביטחון והשתייכות למשפחה. המערער סירב. בתחילת חודש מאי 1987זכה המערער בירושה מדודתו. אם מטעם זה ואם מטעם אחר, אותו זמן שינה המערער את עמדתו, והיה מוכן להיענות לבקשת המשיבה.
ביום 23.4.87 יצאה המשיבה לחופשה בת ימים אחדים באילת. היא יצאה לחופשה, בלי המערער אך על דעתו, יחד עם פלוני, שהיה ידיד המשפחה . לפני שיצאה, סיפרה המשיבה למערער כי היא מצטרפת לידיד ולחברתו, וכי תשהה במלון מסוים באילת, בחדר נפרד. בדיעבד נתברר כי המשיבה שיקרה למערער.
היא נסעה לחופשה באילת עם הידיד בלי חברתו, ושהתה עם הידיד בחדר אחד באותו מלון, והמערער לא ידע. ביום 17.5.87, כשלושה שבועות לאחר שהמשיבה חזרה מן החופשה באילת, נחתם בינה לבין המערער הסכם (להלן – ההסכם הראשון). היו בהסכם שתי הוראות בלבד. ראשית, ההסכם קבע כי המערער יעביר את מחצית הדירה על שם המשיבה ללא תמורה.
שנית, הוא הוסיף וקבע כי אם אחד הצדדים להסכם ירצה להתגרש מן הצד השני, מתחייב המערער לרכוש בעבור המשיבה דירה אחרת, שתהיה דומה לדירה, ואילו המשיבה תעביר למערער ללא תמורה את חלקה בדירה.
הסכם זה נחתם, לפחות למראית עין, באווירה של רצון טוב ומתוך כוונה לקיים יחסי משפחה תקינים. והנה, כשבוע לאחר שנחתם ההסכם, הודיעה המשיבה למערער כי היא רוצה להתגרש ממנו. עבר עוד חודש, וביום 22.6.87 ערכו ביניהם המערער והמשיבה הסכם חדש, שביטל את ההסכם הראשון.
ההסכם השני, שנוסח לבקשתם על-ידי עורך-דין, נשא את הכותרת הסכם גירושין. ההסכם השני אף הוא בוטל והוחלף בהסכם אחר, שנערך בין המערער לבין המשיבה ביום 2.8.87. הסכם זה, שגם כותרתו הסכם גירושין, חוזר על ההסכמה להתגרש בבית-דין רבני. ההסכם קובע כי הדירה תועבר כולה לבעלותה של המשיבה ולחזקתה.
עוד קובע ההסכם כי אחת משתי המכוניות של בני הזוג (להלן ¬המכונית) תישאר בחזקתה ובבעלותה של המשיבה, והמערער התחייב לחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הבעלות במכונית על שם המשיבה. כמו כן מוסיף ההסכם ומסדיר את חלוקת המיטלטלין בין בני הזוג וכן עניינים נוספים, ובין היתר הוא קובע כי נכסי דלא ניידי, המפורטים בהסכם, יישארו בידי המשיב.
גם ההסכם השלישי אושר, ביום 23.8.87, על-ידי בית המשפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. וזהו ההסכם האחרון שנערך בין המערער לבין המשיבה. המערער גילה מה באמת קרה באותה חופשה באילת. הוא טוען כי רק לאחר שחתם על כל ההסכמים, מן ההסכם הראשון ועד ההסכם השלישי, נתברר לו כי אשתו בגדה בו.
הידיד, שהעיד בבית המשפט, אישר כי הוא שהה יחד עם המשיבה בחדר אחד בעת חופשתם באילת, אם כי הכחיש שהם קיימו יחסי אישות. משנתגלה למערער מה שאירע, הוא החליט לחזור בו מהסכם הגירושין. ביום 11.1.88הגיש המערער לבית הדין הרבני תביעה נגד המשיבה:נ לא תביעה לגירושין אלא תביעה לשלום בית.
ימים אחדים לאחר מכן הגיש תביעה נוספת לבית הדין הרבני: להכריז כי המשיבה מורדת ולבטל את מזונותיה. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה למזונות. היא הוסיפה והגישה נגדו גם תביעה לאכיפת ההסכם השלישי, ובכלל זה להעברת הדירה על שמה.
ואילו המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לביטולו של הסכם זה. הטענה העיקרית של המערער לפני בית המשפט קמא, בתביעתו לביטול ההסכם, הייתה שהמשיבה הונתה אותו בעריכת ההסכם.
ביהמ"ש קבע כי טענת ההונאה אינה עומדת לעניין ההסכם הראשון והשני, כיוון שכך, החליט בית המשפט קמא כי המערער חייב, לפי ההסכם השלישי, להעביר את הדירה לחזקתה של המשיבה ולבעלותה המלאה. בנוסף, פסק בית המשפט כי המערער חייב במזונות המשיבה למן היום שנקבע בבית הדין הרבני למתן הגט. פסק הדין שניתן בתביעות אלה הוא נושא הערעור מצד המערער והערעור שכנגד מצד המשיבה.
האם יש להתיר לבעל להציג ראיות נוספות?
1. בית-משפט זה החליט לדון בערעורים על יסוד סיכומים בכתב. אך עד שהגיעה השעה להכריע בערעורים, פנה המערער אל בית-משפט זה וביקש רשות להגיש ראיה נוספת.
המערער מספר בבקשתו כי יום אחד, לאחר שבית המשפט קמא נתן את פסק הדין נושא ערעור זה, טלפן אליו גבר שסירב להזדהות, הודיע כי השאיר משהו בארון החשמל של המערער וניתק את השיחה. המערער ניגש אל ארון החשמל ומצא בו חבילת צילומים מיומן שנכתב על-ידי המשיבה בכתב-ידה.
לטענתו, קטעי היומן מפריכים את העדות שהמשיבה נתנה בבית המשפט קמא בעניינים חשובים; אילו היו קטעים אלה לפני בית המשפט, די היה בהם כדי לשנות את פני העובדות, כפי שנקבעו בפסק הדין; לכן, לדעתו, הם משמיטים את הבסיס שעליו מושתת פסק הדין.
2. לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, אולם בית המשפט שלערעור רשאי להרשות הבאת ראיות אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי לאפשר לו מתן פסק-דין "או מכל סיבה חשובה אחרת".
3. לדעת ביהמ"ש, אין סיבה חשובה, כלשונה של תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, להרשות למערער להביא את קטעי היומן כראיה נוספת לבית-משפט זה, אלא להפך, יש סיבה טובה למנוע זאת. הסיבה למנוע את הבאת הראיות נעוצה בחוק הגנת הפרטיות. בנסיבות המקרה נראה כי קטעי היומן הם בגדר חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות.
לכן יש לדחות את בקשת המערער להביא את קטעי היומן של המבקשת כראיה נוספת לפני בית-משפט זה. יש אף מקום להביע מורת רוח על שהמערער ציטט בסיכומי הטענות שהגיש לבית המשפט מתוך קטעי היומן, לפני שקיבל רשות מבית המשפט להביא אותם כראיה. אך בית המשפט יידע להתעלם מקטעי היומן כשהוא בא להכריע בערעור.
לסיכום,
יש לדחות את הערעור. המערער לא הוכיח כי חתם על ההסכמים כתוצאה מטעות או הטעיה שנבעו מהונאתו ע" אשתו.
