הלקוח אינו יכול לכפות על הבנק להעמיד לו מסגרת אשראי גדולה יותר

הבנק הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבעים לתשלום חוב שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (להלן: "החברה"). הנתבעים 2 ו-3 חתמו על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובותיה של החברה, והתביעה נגדם הוגשה מכוח ערבותם זו. הנתבע 2 (להלן: "דב") הוא בעל המניות העיקרי והמנהל של החברה. רעייתו, הנתבעת 3 (להלן: "רחל") היא בעלת מנייה אחת בחברה.

הנתבעים ביקשו רשות להתגונן, בטענה, כי אין הם יכולים לכלכל את הגנתם מחמת סירובו של הבנק לגלות להם מסמכים שונים.

כמו כן, העלו הנתבעים את הטענה, כי הבנק ניכה בחשבון החברה שיקים של לקוחות החברה, ובהם חברת שילדן. לדידם, הסכמתו של הבנק לבצע פעולת ניכיון כנגד שיק פלוני משמעותה אישור למצבו הטוב של הלקוח שמסר את השיק. הנתבעים סמכו על נכונותו של הבנק לנכות שיקים של חברת שילדן, ובשל כך מסרו סחורה לאותה חברה. לימים חוללו באי פרעון שיקים שמשכה שילדן והבנק חייב את חשבון החברה בגין שיקים אלה. בדיעבד התברר, כי הבנק לא ביצע בדיקה מתאימה של מצב חברת שילדן. על כן, טענו הנתבעים, שומה על הבנק לפצות אותם בגין נזק זה.

ביהמ"ש קבע, כי אין לקבל טענה זו האחרונה, בהיותה בלתי מתקבלת על הדעת בעליל. ביהמ"ש הדגיש, כי לא מוטלת על הבנק כל חובה כלפי בעל החשבון, לבדוק את מצבם הפיננסי של צדדים שלישיים, לקוחותיו של אותו בעל חשבון, קודם שהוא מסכים לנכות שיקים שלהם. מי שאמור לדעת טוב מכל מהו מצבם של אותם לקוחות הוא דווקא בעל החשבון, בהיותו מי שמנהל עימם יחסי מסחר ונוטל מהם שיקים. ביהמ"ש הדגיש, כי אכן, מבחינה מסחרית טוב יעשה הבנק אם יבדוק את חוסנם הפיננסי של מושכי השיקים שהוא מנכה, אך אין להטיל עליו חובה לעשות כן, מה גם שניתן להניח כי במקרים רבים מדובר בנטל כבד מנשוא, ובהכבדה יתירה על חיי המסחר השוטפים. הרי מצבו הפיננסי של מושך השיק יכול להיות שפיר בעת ביצוע עסקת הניכיון, ועד אשר מגיע מועד הפירעון, מצבו עלול להשתנות לרעה.

הבנק לא התבקש על ידי הנתבעים לחוות דעתו אודות מצבה של חברת שילדן, אלא רק לנכות שיקים שמשכה. הבנק אינו חברת ביטוח ואין הוא מבטח את לקוחותיו מפני הסיכון הכרוך בנטילת שיקים מצדדים שלישיים, שמצבם הפיננסי בכי רע. האוחז בשיקים אינו ערב לפרעונם מול מי שסיחר אליו את השיקים. נהפוך הוא: מי שמבקש מהבנק לנכות שיקים, נוטל על עצמו בכך ערבות כלפי הבנק שהשיקים אכן ייפרעו, מכח חתימת ההיסב.

בהמשך, טענו הנתבעים, כי הבנק צמצם את היקף האשראים אשר ניתנו להם בהתראה של ימים ספורים, ללא הצדקה, ובכך גרם לקריסתה של החברה. 

ביהמ"ש קבע לעניין זה, כי נסיבות המקרה דנן מעלות, כי המסגרת הבסיסית היתה 100,000 ₪ ואילו ההגדלה למסגרת של 150,000 ₪ היתה מצב זמני בלבד. על כן, ביהמ"ש קבע, כי ממילא רשאי היה הבנק להחזיר את מסגרת האשראי להיקפה  הרגיל, ובהתאם לפרטי המקרה דנן, אין המדובר בגחמה או בשרירות לב גרידא, אלא היתה הצדקה מלאה להחלטתו של הבנק להקטין את המסגרת.

כמו כן, הנתבעים טענו, כי הבנק הטעה אותם והמליץ להם לבצע נכיונות שיקים כדרך זולה וטובה לקבל אשראי. לטענתם, מדובר בעסקת אשראי יקרה יותר עקב תשלום הריבית מראש ועקב העובדה שמדובר באשראי לטווח קצר.

ביהמ"ש קבע, כי יש לדחות גם טענה זו, שכן מסגרת האשראי בגין ניכיונות שיקים באה בנוסף למסגרת האשראי הרגילה בחשבון, ולא במקומה. הלקוח אינו יכול לכפות על הבנק להעמיד לו מסגרת אשראי גדולה יותר, שתשקף גם את היקף השיקים המופקדים לביטחון, אלא זוהי זכותו המלאה של הבנק להעמיד שני סוגי אשראי נפרדים: מסגרת אשראי לחוד, ומסגרת ניכיונות שיקים לחוד.

כמו כן, ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי טענות הנתבעים, לא כומתו כלל ועיקר ונטענו בעלמא. לא מתקבל על הדעת כי הנתבעים לא יכולים היו לערוך תחשיב של הנזק שנגרם להם על יסוד החומר שאמור להיות ברשותם. מי שמוסר שיקים לניכיון, מקבל עם ביצוע הפעולה את מסמכי הניכיון, הכוללים את כל הנתונים הדרושים כדי לחשב את הריבית שגבה הבנק.

בהמשך, נקבע, כי כל ההמחשות וההדגמות אשר נעשו בסיכומי הנתבעים, אינן יכולות להוות תחליף לחוות דעת מומחה, מה גם שזכרן לא בא בתצהירו של דב.

הנתבעים טוענים כי הבנק אילץ את דב לערוב להלוואה שנטל אחיו, בלי שגילה לו בעת מתן הערבות את כל המידע הדרוש. לאחר מכן, כאשר האח לא פרע את ההלוואה, אילץ הבנק את דב לממש פיקדון פרטי שלו לכיסוי חוב של אחיו, ובכך גרם לו לנזק כספי רב. בהקשר זה, ביהמ"ש קבע, כי הואיל ודב חתם כערב לאחיו, פשיטא שהבנק היה רשאי לדרוש ממנו כי יפרע את החוב של אחיו. כמו כן, הטענה הנוספת, לפיה הבנק הפר חובות המוטלות כלפי ערב יחיד, היא טענה חדשה שאין לה זכר בבקשת הרשות להתגונן.

טענה נוספת שהעלו הנתבעים, היתה כי הבנק התחייב לתת להם הנחות בשיעור של 50% בגין הפקדת שיקים דחויים, אך לא עשה כן. דבר זה נודע לנתבעים רק לאחר הגשת התביעה. לטענתם, הנזק אינו ניתן לכימות שכן לא נמסרו להם המסמכים הדרושים, הם המסמכים הנוגעים להסכמה ולממסרים הדחויים.

ביהמ"ש קבע, כי מדובר בטענה סתמית בעלמא, הנעדרת פירוט מינימלי ואף אינה מכומתת.ביהמ"ש הפנה בהקשר זה לעניין משה אריאן (בע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768).

כמו כן, ביהמ"ש קבע, כי הטענה לפיה לא גולו המסמכים הדרושים לשם כך נעדרת כל בסיס. דב עצמו טוען בתצהירו כי חוייב בסכום של 9.5 ₪ בגין כל שיק דחוי. ביהמ"ש קבע, כי אין דבר פשוט יותר מאשר לספור את מספר השיקים הדחויים שהופקדו, כדי להגיע לכימוי הנזק?

בהקשר לטענת הנתבעים, כי לא היה מקום לחייב אותם בעמלה בסך 45.20 ₪ בגין כל שיק שחולל, שכן הבנק הוא שהביא למצב בו השיקים מחוללים, ביהמ"ש קבע, כי אין בסיס לטענה זו, משום שכפי שנקבע לעיל, הבנק אינו אחראי לעסקים הכושלים של הנתבעים עם צדדים שלישיים שמשכו שיקים בלא כיסוי. בנוסף, גם טענה זו לא כומתה כלל.

בהמשך, טענו הנתבעים, כי אין מקום לחייבם בריבית מירבית ששיעורה ישתנה בהתאם לשינויים הנהוגים אצל הבנק מעת לעת. ביהמ"ש קבע, כי לא ניתן לבוא לביהמ"ש לאחר שבר ניתן פסק דין, כל אימת ששיעור הריבית המירבית ישתנה, על מנת שביהמ"ש יבדוק בכל פעם מחדש את סבירותה של אותה ריבית. גם עקרון סופיות הדיון הוא עקרון ראוי להגנה ובית המשפט, לאחר שסיים את מלאכתו, אינו מוסמך עוד לשנות את פסק דינו .על כן, ביהמ"ש קבע, כי אין לפסול סעד זה המבוקש על-ידי הבנק.

כמו כן, הנתבעים טענו, כי ריבית הפיגורים היא פיצוי מוסכם שיש להפחיתו. דא עקא, הנתבעים לא הראו כיצד במקרה דנן ריבית הפיגורים נקבעה ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. ביהמ"ש קבע, כי הנתבעים לא הניחו בפניו כל תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע מהו הפיצוי הראוי בנסיבות העניין בגין הפיגור בפירעון החוב ומדוע ריבית הפיגורים בה הם מחויבים כעת, חורגת ממה שצפו בעת כריתת החוזה.

בנוסף, טענו הנתבעים, כי יכולתו של הבנק לשנות מעת לעת את שיעור הריבית והעמלות לפי שיקול דעתו היא תנאי מקפח בחוזה אחיד. גם בהקשר זה, ביהמ"ש קבע, כי טענה זו הועלתה בעלמא. הנתבעים לא הראו כיצד השפיעו תניות אלה על חבותם הכספית ומה היה שיעור החוב אלמלא קיומן של תניות אלה. על כן, ביהמ"ש קבע, כי אין מקום ליתן בגינה רשות להתגונן.

הטענה האחרונה אשר הועלתה על-ידי הנתבעים, היתה, כי הבנק נמנע מלגלות להם מסמכים הדרושים להם לשם ניהול הגנתם. ביהמ"ש קבע, כי עיון ברשימה הארוכה עד מאוד של מסמכים הדרושים לנתבעים על פי טענתם, מעיד פעם נוספת על התופעה שקנתה לה שביתה במקומותינו, של נתבעים אשר הפכו את הליך גילוי המסמכים מאמצעי למטרה העומדת בפני עצמה, וכל מטרתם היא לנסות ולייצר צורך מלאכותי בהררי מסמכים, מתוך ידיעה כי הבנק לא יוכל להמציא מסמך זה או אחר, כדי לזכות בשל כך בלבד ברשות להתגונן. ביהמ"ש הדגיש, כי רבו עד מאוד לאחרונה המקרים בהם גילוי המסמכים המוקדם הפך למפלטו האחרון של מי שאין בפיו טענות הגנה של ממש. כמו כן, במקרה דנן עשה הנתבע ניסיון להסביר מדוע מסמכים מסוימים אכן דרושים לו, כגון, מסמכי ניכיון השיקים, אך לא הוגשה חוות דעת של מומחה המסביר מדוע נבצר ממנו לכמת את נזקי הנתבעים, ולו גם באופן משוער, בלא אותם מסמכים.

כמו כן, ביהמ"ש הדגיש, כי יש לגנות את הבנק בגין הסחבת הרבה שנקט בכל הנוגע למסמכים שכן הועברו לנתבעים. ניתן להבין מדוע לא אצה הדרך לנתבעים לברר את התביעה נגדם, אך נשגב מבינתי מדוע הבנק עצמו "גורר רגליים" במקרה דנן.

אשר על כן, ביהמ"ש קבע, כי דין הבקשה להדחות.