ה"פ 215-08, וינטר לריסה נ' שדה זאב
העובדות:
המבקשת והמשיב 2 (להלן "מיכאל"), נישאו זה לזה באוקראינה בשנת 1978.
בשנת 1991 עלו בני הזוג לישראל ובשנת 1994 רכשו ביחד עם אביו של מיכאל את הזכויות בדירה.
זכויות הבעלים בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 15/4/94 כאשר המבקשת, מיכאל, ואביו נרשמו כבעלים של 1/3 מהזכויות כל אחד.
בשנת 2002 נפטר אביו של מיכאל ומיכאל ירש את כל זכויותיו של האב בדירה.
ביום 14/2/02 נרשמו זכויות האב על שם מיכאל, כך שמאותו מועד רשום מיכאל כבעל 2/3 מהזכויות בדירה והמבקשת רשומה כבעלת 1/3 מהזכויות.
לצורך רכישת הדירה, נטלו בני הזוג הלוואה מטפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ולהבטחת החזר ההלוואה, נרשמה על זכויותיהם בדירה משכנתא.
בגין הלוואות נוספות שנטלו מהבנק, נרשמו משכנתאות נוספות על זכות הבעלות בדירה; האחת ביום 13/6/96 והשנייה ביום 17/3/98. במשך השנים התגלעו בין בני הזוג סכסוכים עד שהשניים החליטו, כך נטען, להיפרד זה מזו.
ביום 30/11/05 נערך ונחתם בין המבקשת למיכאל הסכם יחסי ממון. ההסכם נערך עבורם על ידי עו"ד רפי כהן.
בהתאם להסכם סיכמו השניים כי מיכאל יעביר למבקשת את כל זכויותיו בדירה, כך שהמבקשת תיוותר הבעלים היחיד של הדירה.
עוד סוכם כי הצדדים יפעלו בטפחות על מנת לשחרר את מיכאל מהתחייבויותיו להחזרת ההלוואה וכי המבקשת תישא לבדה בכל תשלומי ההחזר.
ביום 1/12/05 נרשמה לטובת המבקשת הערת אזהרה על זכויותיו של מיכאל בדירה ועסקת העברת הזכויות בדירה על שמה דווחה לשלטונות המס.
המבקשת ומיכאל הגישו את הסכם יחסי הממון לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות וניתן להסכם תוקף שיפוטי. במסגרת עבודתו של מיכאל כרופא שינים רכש מיכאל מוצרים וסחורה מהמשיב 1 ונותר חייב למשיב תשלומים שונים.
ביום 23/11/05 הגיש המשיב תביעה בבית משפט השלום בקריות כנגד מיכאל. ביום 12/12/06 ניתן פסק דין המחייב את מיכאל לשלם למשיב סך של 100,176 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.
המשיב פתח תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין ובמסגרתו ביקש להטיל עיקול על זכויותיו של מיכאל בדירה.
בבקשתה בתיק זה, עותרת המבקשת להורות על ביטול ההערה בדבר העיקול ולאפשר לה להשלים את רישום מלוא הזכויות בדירה על שמה.
החלטה:
א. המחלוקת היחידה הינה בנוגע לתקפו של ההסכם שבין המבקשת למיכאל. על מנת לשכנע כי ההסכם אינו משקף את אומד דעת הצדדים וכי הינו הסכם שנועד להבריח נכסים מפני הנושים, הצביע המשיב על סתירות שונות בעדויותיהם של המבקשת ושל מיכאל, מהן מבקש להסיק כי דבריהם אינם אמת.
עוד טוען המשיב כי סמיכות הזמנים בין חתימת ההסכם להגשת התביעה מעידה אף היא על כוונה להתחמק מנושים.
לבסוף טוען המשיב כי מהראיות עולה שגם לאחר חתימת ההסכם, המשיך מיכאל להתגורר בדירה והתנהגות זו מלמדת כי למעשה מיכאל נותר בעלים של 2/3 מהדירה.
ב. הנטל המוטל על צד שלישי הטוען כי הסכם בין מתקשרים הינו הסכם למראית עין הינו נטל כבד ביותר שהרי הצד השלישי מבקש לבסס טענת מרמה. נסיבות המקרה דנן אינן מספיקות כדי להרים את הנטל להוכחת טענת המרמה.
בין בני הזוג וינטר התגלעו סכסוכים רבים לפני שנים רבות. לטענת מיכאל ההחלטה על הגירושין לא היתה מיידית.
תחילה עברו בני הזוג לגור בחדרים נפרדים ורק לאחר מכן החליטו על פרידה.
באותן שנים עבד מיכאל כרופא. לאחר מכן כאשר המצב הכלכלי התדרדר, סגר מיכאל את המרפאה והחל לעבוד כמטפל אישי של אדם נזקק.
בעבודתו זו עבר למעשה להתגורר אצל המטופל והיה מגיע לדירה רק לעיתים רחוקות.
עוד התברר בראיות כי כבר בטרם חתימת ההסכם ולא כל שכן אחריו, נשאה המבקשת לבדה בכל תשלומי החזר ההלוואה לבנק טפחות.
המבקשת אף פנתה לבנק טפחות וזה אישר את העברת הנכס על שמה בלבד.
אין ספק כי העובדה שהמבקשת עזבה את הדירה לאחר חתימת ההסכם ואילו מיכאל המשיך להחזיק בה את חפציו ולהגיע אליה מעת לעת, עשויה לעורר תמיהה, אולם בכך לא די כדי להרים את הנטל המוטל על שכמי המשיב.
שאר הנסיבות ובהן רישום הערת האזהרה, הגשת ההסכם לאישור בית המשפט, תשלום החזרי ההלוואה על ידי המבקשת והגירושין ועוד, מתיישבים יותר עם גרסת המבקשת מאשר עם הטענה כי מדובר בהסכם למראית עין.
הבקשה התקבלה
עודכן ב: 31/08/2011
