בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 36215-11-24), בהרכב השופטים סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק גנדלר, ואילן סופר, קיבל ביום 22 ספטמבר 2025 את ערעור המוסד לביטוח לאומי נגד עודד זילברמן, רופא שיניים אורתודנט. פסק הדין ביטל את החלטת בית הדין האזורי שהכירה בליקויים בגב ובצוואר של המשיב כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. בית הדין הארצי קבע כי הרופא לא הוכיח תשתית עובדתית מספקת לביסוס עילת המיקרוטראומה, ולכן נדחתה תביעתו.
הרקע והדרישות המשפטיות
המשיב, יליד 1966, עבד כרופא שיניים משנת 1997 ומשנת 1999 ועד לשנת 2019 עבד באורתודנטיה, תחילה כמתמחה ולאחר מכן כרופא מומחה, כשכיר וכעצמאי במקומות שונים, כאשר העיקרי שבהם הוא מרפאות מכבי ומכבי דנט. עבודתו בוצעה בהיקף העולה על משרה מלאה ולפי הערכתו עבד במשך למעלה מתשע שעות עבודה מדי יום, וזאת במשך 22 שנים רצופות. הוא הגיש תביעה לקבלת דמי פגיעה בגין הליקויים בגבו ובצווארו בהם לקה, לטענתו, בשל תנאי עבודתו על פי תורת המיקרוטראומה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו בנימוק שלא התקיימו אירועים תאונתיים זעירים ולא הוכח קשר סיבתי.
כדי לבסס את עילת המיקרוטראומה, נדרש המבוטח להוכיח שלושה יסודות: קיומה של תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונשנות, קיומו של קשר סיבתי בין התנועות לבין הליקוי, וקביעה שלפיה כל אחת מאותן תנועות גרמה לפגיעה זעירה המצטברת לכדי ליקוי גופני. ההלכה המשפטית דורשת קיומן של תנועות חוזרות, זהות או דומות במהותן הפועלות על מקום מוגדר בגוף, ועל קיומו של רצף בביצוע התנועות המשתרע על פני פרק זמן או פרקי זמן משמעותיים במהלך שגרת העבודה. כמו כן, נקבע כי "מנח" (תנוחה) אינו מקים תשתית עובדתית** לעילת המיקרוטראומה, שכן העילה עניינה בתנועות חוזרות ונשנות.
המחלוקת הרפואית: תחלואה גבוהה מול היעדר תרומה משמעותית
על אף הקביעה המשפטית, המחלוקת הרפואית הדגישה את הסיכון המקצועי הגבוה. המומחה השני (ד"ר דוד אנג'ל) קבע כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין עבודתו לליקויים בסבירות שמעל 50%. עם זאת, הוא ציין כי תרומת העבודה להתפתחות הליקויים אינה משמעותית (מתחת ל20%). המומחה השני אף הפנה למחקר שמצא כי לרופאי השיניים שעובדים שנים רבות במקצועם לא היו יותר בלטי דיסק צוואריים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בנוסף, הדגיש המומחה השני כי תנוחה סטטית ממושכת או מכאיבה אינם עונים על דרישות ההכרה במיקרוטראומה, הדורשות אירועים זעירים ומוגדרים.
מנגד, המומחה השלישי (ד"ר גיל גנוט), שמונה בשל אסכולה מיטיבה, קבע כי רופאי שיניים חשופים לתחלואה מוגברת של שריר שלד, כאשר למעלה מ85% מהם דיווחו על תחלואה הקשורה לעבודתם. המומחה השלישי קבע כי תנאי עבודתו של התובע חשפו אותו מדי יום למיקרוטראומה חוזרת (רפטטיבית), ושזו תרמה וגרמה לתחלואה המצטברת שפיתח. הוא ציין כי צורת עבודתו של האורתודנט מבחינת מנח הגוף אינה שונה מזו של רופא שיניים כללי, וכי צורת העבודה שכוללת ישיבה ממושכת, רכינה קדימה, תנועות סיבוביות של הצוואר והגב התחתון גורמים לעומס מתמשך על הצוואר והגב התחתון. לפי דעתו, לתנאי העבודה הייתה השפעה משמעותית (מעל 20%) להתפתחות התסמינים והפגימה.
ביטול ההכרה על ידי בית הדין הארצי: דחיית התשתית העובדתית
בית הדין הארצי קיבל את עמדת המיעוט של סגן הנשיאה בבית הדין האזורי. בית הדין קבע כי המשיב לא הוכיח את היסוד הראשון של העילה – קיומן של תנועות חוזרות ונשנות ורצופות. נמצא כי עבודתו של המשיב במרפאות מכבי דנט, בשיטת "סרט נע", כללה ברובה פיקוח והדרכה על רופאי עזר אחרים, ודרשה ממנו מעברים תכופים מחדר לחדר כדי לבדוק מטופלים.
התשתית העובדתית שקבע בית הדין האזורי תיארה עבודה הכרוכה בביצוע פעולות חוזרות ונשנות מאומצות של כיפוף צידוד והטיית עמוד השדרה. אולם, בית הדין הארצי קבע כי אף שהמשיב נדרש לבצע חלק מהפעולות בעצמו, לא כומתו שעות הטיפול בפועל לעומת שעות הפיקוח וההדרכה. על כן, לא ניתן היה לבודד תנועת גוף המבוצעת ברצף על פני פרקי זמן ידועים ומשמעותיים.
בית הדין ציין כי עדותו של ד"ר שפר מטעם המעסיק, שממנה עלה כי המשיב הדריך ופיקח על עבודת רופאים אחרים, לא נדחתה רק בשל סכסוך משפטי בין מכבידנט למשיב, שכן ד"ר שפר העיד כי אין פן אישי בסכסוך והוא אינו המעסיק הישיר. הפסיקה הקודמת שאליה הפנה המשיב בעניין הכרה בתביעות של רופאי שיניים נמצאה לא רלוונטית למקרה זה, שכן באותם מקרים דובר ברופאים שעבודתם כללה טיפול פרטני מלא ולא פיקוח והדרכה כפי שהיה במקרה זה.
משלא התגבשה תשתית עובדתית על פי תורת המיקרוטראומה, בית הדין הארצי קבע כי לא היה מקום למינוי מומחה רפואי, והערעור התקבל וההכרה בפגיעה בוטלה.
