מוסד הסולחה הינו מוסד עתיק יומין בתרבות המוסלמית בכלל ובתרבותם של ערביי ישראל בפרט. תכליתה של הסולחה היא ליישב סכסוכים, למנוע נקמות דם מיותרות ולהחזיר את החיים בקהילה אל מסלולם השקט והרגוע. המבנה הפרוצדוראלי של הסולחה הוא פשוט יחסית – הצדדים מסכימים בינם לבין עצמם כי צד שלישי יישב את הסכסוך אשר פרץ ביניהם ויפסוק פיצויים, התנצלות וכדומה. כפי שניתן להבין, הליך הסולחה דומה יחסית להליך הבוררות המקובל בתרבות המשפטית המערבית. נשאלת השאלה מהו משקלה של הסולחה בהליך הפלילי? וליתר דיוק, האם יש לשקול הקלה בעונש משום שבין הנאשם לקורבן העבירה התקיים הסכם סולחה?
יש לכם שאלה?
במסגרת פרשה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי התייחס בית המשפט לסוגיה זו. חשוב לדעת כי כבוד השופט רון שפירא, אשר שפט באותה הפרשה, כתב מאמר בנושא מוסד הסולחה ( "הגיעה העת לסולחה", "הפרקליט" כרך מח (2) עמ' 433).
תיאור המקרה
הפרשה החלה כאשר צעיר תושב צפון הארץ דקר חבר במועצת ירכא במהלך ויכוח שפרץ בין השניים במסעדה. אותו צעיר הואשם בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות, והודה במעשים אשר יוחסו לו. לאחר מכן, בית המשפט פנה לגזירת דינו של הנאשם.
טיעונים לעונש
התביעה טענה כי מעשיו של הנאשם היו חמורים ביותר, ובהתאם לכך רק ענישה מחמירה תוכל ליצור את ההרתעה הדרושה בכדי למגר את נגע הסכינאות. בנוסף, לשיטתה של התביעה, העובדה כי הנאשם דקר את הקורבן ללא סיבה של ממש, עמדה לחובתו והיוותה נסיבה מחמירה למעשהו. התביעה טענה כי היא הייתה מודעת להסכם הסולחה אשר נערך בין הנאשם והמתלונן, ולכך שהאחרון אף זכה לפיצוי בעבור הפגיעה בו. יחד עם זאת, לטענת התביעה, לא היה די בהסכם הסולחה. לסיכום, התביעה טענה כי היה על בית המשפט להחמיר מאוד עם נאשם זה וזאת חרף הסכם הסולחה שנחתם בינו לבין המתלונן.
מנגד, הנאשם טען כי ניתן היה לזקוף לזכותו מספר שיקולים לקולא. ראשית, נטען כי הנאשם הודה והביע חרטה כבר בתחילת ההליך. שנית, לטענתו של הנאשם, מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו ניתן היה ללמוד כי הוא מטפל בילדים חולים, ויחד עם זאת מנסה להעניק להם סביבה נורמטיבית ותקינה לגדול בה. שלישית, לשיטתו של הנאשם, ראוי היה ליתן משקל רב לעובדה שנחתם בינו ובין הקורבן הסכם סולחה ואף שולמו לאחרון פיצויים נכבדים. טיעוניו של הנאשם בנוגע לנפקותה של הסולחה התבססו על המאמר שצוטט לעיל, פרי עטו של כבוד השופט אשר כיהן בפרשה זו.
דיון וגזירת דינו של הנאשם
בית המשפט בחן את השיקולים לקולא ולחומרה ומצא כי מעשיו של הנאשם היו חמורים ביותר, ולכן היה צורך בעונש חמור ומרתיע. בית המשפט ציין כי היו לנאשם עבירות אלימות רבות בעברו ואף עונשי מאסר מותנים, אשר היו ברי הפעלה, נזקפו לחובתו. בנוסף, אליבא דבית המשפט, תופעת הסכינאות הפכה לשכיחה במחוזותינו ועל מנת למגרה מן הראוי היה לגזור עונש חמור.
מאידך גיסא, נקבע כי הודאתו וחרטתו של הנאשם, לצד התנהגותו הנורמטיבית בחיק משפחתו, נזקפו כשיקולים לקולא לזכותו של האחרון. נוסף על כך, נקבע כי העובדה שהמתלונן כיהן כחבר מועצה במועצת ירכא, לא הייתה קשורה לתקיפתו של האחרון בידי הנאשם.
לבסוף, בית המשפט נדרש לסוגיית הסכם הסולחה. ראשית, השופט קבע כי ביושבו על כס השיפוט הוא היה מחויב להלכות שנפסקו בבית המשפט העליון, גם אם דעותיו - אשר הובעו במאמר - היו שונות מאותן הפסיקות. בהתאם לכך, נפסק כי יש ליתן משקל מצומצם להליך הסולחה. נקבע, כי לעניין השיקולים לעונש יש להביא בחשבון את חומרת העבירה ונסיבותיה ומנגד את נסיבותיו האישיות של הנאשם. בנוסף, יש לשקול את סליחתו של הנפגע, ואת חרטתו של הנאשם, אשר במקרה דנן באו לידי ביטוי בהסכם הסולחה בין הצדדים.
יחד עם זאת, בית המשפט מצא כי מעשיו של הנאשם היו חמורים, ועל מנת ליצור הרתעה מספקת, לו ולאחרים, ראוי היה להטיל עליו עונש חמור, אם כי לא החמור ביותר אותו החוק מאפשר. בהתאם לכך, בית המשפט דן את הנאשם ל-42 חודשי מאסר, מתוכם 32 לריצוי בפועל. בנוסף נידון הנאשם ל-12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים.
