בכל תביעה נזיקית עולה שאלת החבות ושאלת הנזק. לעיתים, הצדדים מסכימים בנוגע לאחת מעילות התביעה, ועל בית המשפט לדון רק בשאלה שנותרה במחלוקת. למשל, ישנה הסכמה שלתובע קמה זכאות לפיצוי מצד הנתבע, אך בית המשפט נדרש לכמת את הנזק. מדובר בחישוב מורכב, ועל התובע להוכיח את נזקו. דהיינו, להראות שהוא אכן סבל מהפסד השתכרות, נדרש להוצאות רפואיות ועזרה וכד'.
לא פעם, התובע לא עומד בנטל הוכחה זה ותביעתו נדחית. על פי רוב, כאשר התובע מציג בפני בית המשפט תלושי שכר, קבלות עבור טיפולים רפואיים ונסיעות מיוחדות וראיות נוספות, ניתן להניח שתביעתו תתקבל. עם זאת, לעיתים, בית המשפט פוסק פיצוי בסכום שונה מכפי שהוצג בתביעה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שהייתה מעורבת בתאונת דרכים. על פי כתב התביעה, התובעת, ילידת 1977, נפגעה ביום 1.1.03 בתאונת דרכים. התאונה ארעה בזמן שהתובעת נהגה באופנוע והייתה בדרכה לעבודתה כמטפלת. יש לציין שהאירוע דנן הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי והנתבעות, חברות הביטוח של האופנוע, הכירו בכיסוי הביטוחי.
על כן, הדיון המשפטי התמקד בשאלת הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה. לאחר התאונה, ועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%. נכות זו נקבעה עקב הפגיעה בפרק הלסת של התובעת. בנוסף, נקבע שלא הייתה לתובעת נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי, האורטופדי או הכירורגיה הפלסטית.
שיעור הנכות
בפתח הדיון, השופטת החליטה לקבל את קביעת המוסד לביטוח לאומי לעניין נכותה הצמיתה של התובעת. אולם, היא קבעה ששיעור נכותה התפקודית של התובעת היה נמוך משיעור נכותה הרפואית. שכן, לקביעת השופטת, למרות שהנכות הגבילה את התובעת במידה מסוימת, האחרונה שבה לעבודה סדירה ואף החליפה מקומות עבודה עקב רצונה להתקדם. בנוסף, התובעת עצמה העידה כי היא התאמנה בחדר כושר, עבדה שעות נוספות ואף עבדה מול קהל. מכך השופטת הסיקה שהתובעת לא סבלה מקשיים בדיבור עקב הנכות, ולא נגרמה לה פגיעה קשה בתפקוד.
פיצויים
באשר לראש הנזק של הפסדי שכר, הוכח שהתובעת סבלה מפגיעה זמנית ביכולתה להשתכר. במשך חמשת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, היא לא עבדה כלל ולכן השופטת פסקה לה פיצוי בסך 24,555 ₪ בגין תקופה זו. לאחר שהתובעת שבה לעבודתה, היא החליפה מעסיקים. השופטת קבעה שהדבר נבע מרצון התובעת לשפר את שכרה ולא רק עקב הפגיעה בתאונה. על פי הראיות, רק במספר חודשים מועט התובעת הרוויחה שכר גבוה ממה ששולם לה עובר לתאונה. שכן, במשך רוב החודשים, התובעת השתכרה שכר נמוך לעומת השכר ששולם לה טרם התאונה.
מצד שני, במהלך חלק מהתקופה, היה לה רכב צמוד. אי לכך, היה קושי בחישוב מדויק של אובדן ההכנסה בתקופה זו ובסופו של דבר, השופטת החליטה להיענות לבקשת התובעת ולהעניק לה פיצוי בסך 7,000 ₪ בגין התקופה. בנוסף, בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, השופטת פסקה לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪. זאת למרות שלא הוכח כי שכר התובעת נפגע באופן משמעותי בעקבות התאונה, והיא אף הצליחה להתקדם בעבודות ובחייה. השופטת פסקה שהתובעת הייתה זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה מפאת הסיכון לפגיעה עתידית בכושר השתכרותה עקב הפציעה.
לעניין ראש הנזק של הוצאות רפואיות ונסיעות, השופטת קבעה פיצוי בסך של 6,000 ₪. זאת לאחר שהצורך בטיפולים רפואיים הוכח על ידי התובעת, שהציגה קבלות שונות לכך. עם זאת, השופטת ציינה שעל התובעת היה לפנות למוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל חלק מטיפולים אלו ולהקטין נזקיה, לאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה.
יתרה מזאת, לתובעת ניתן פיצוי עבור רכיב עזרת צד ג', בגין העזרה שניתנה לה על ידי בני משפחתה. נקבע שעזרה זו חרגה מעזרה שניתנת במהלך חיי משפחה רגילים. סכום הפיצוי הועמד על סך של 2,000 ₪. בנוסף, לתובעת נפסקו פיצויים בסך 18,049 ₪ בגין כאב וסבל. בסופו של יום, סך כל הפיצויים היה 109,945 ₪. לאחר ניכוי התשלומים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, הנתבעות חויבו בתשלום פיצוי בסך 68,814 ₪.
.png)
