כיום, אין ספק שעל מנת לשמור על הבריאות, יש לשמור על הכושר. ניתן לעשות זאת על ידי השתתפות בפעילויות ספורטיביות שונות כגון, שחייה, ריצה, הליכה, אימון בחדר כושר וכד'. עם זאת, עודף פעילות ספורטיבית ושימוש לא נכון במכשירים שונים, יכולים לגרום נזק גופני. בנוסף, לעיתים עלול להיגרם נזק למתאמן בחדר כושר עקב תחזוקה לקויה של המכשירים והתרשלות של המקום. אז, קמה לניזוק עילת תביעה נגד המכון כושר. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצויים עקב נזקים שנגרמו לתובעת בזמן שהתאמנה במועדון הספורט. על פי כתב התביעה, התובעת הגיעה ביום 3.3.04 למכון הכושר בבעלות הנתבעת. היא החלה באימון ועלתה על מכשיר הליכון. אז, היא נפלה ונחבלה.
טיעוני הצדדים
התובעת טענה שנפילתה מההליכון נבעה מאי הפסקת פעילותו על ידי המתאמן הקודם. בנוסף, נטען ששרוך הביטחון שהיה אמור להיות מחובר לגוף המשתמש ולהליכון ולהביא להפסקת הפעילות במקרה הצורך, לא היה מחובר. התובעת הדגישה ששרוך הביטחון אמור להפסיק את פעולת ההליכון במידה ומתאמן מפסיק את השימוש במכשיר, מכל סיבה שהיא, לרבות נפילה.
לטענת התובעת, השרוך לא היה מחובר כהלכה ולא נעשתה למתאמנים הדרכה על דרך השימוש בו. משכך, מרביתם לא התחברו אליו. לשיטתה, המתאמן הקודם לא היה מחובר לשרוך וירד מההליכון בטרם הסתיימה התוכנית ומבלי ללחוץ על כפתור העצירה. לפיכך, המכשיר המשיך לפעול והתובעת לא ציפתה זאת עת עלתה עליו ונפלה. התובעת הוסיפה וטענה שהנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות כלפי המתאמנים. בנוסף, היא הפרה את חובת הזהירות בכך שלא הכניסה לפעולה את שרוך הביטחון ולא הדריכה את המתאמנים כיצד להשתמש בו.
מנגד, הנתבעת לא הכחישה את קרות התאונה אך טענה שלא היה מקום להטיל עליה אחריות. נטען כי התובעת הייתה מנויה ותיקה בחדר כושר והיא הכירה את ההליכון. זאת ועוד, נציגי חדר הכושר טענו כי התובעת אף עברה הדרכה אישית באשר לאופן השימוש במכשיר. יתרה מזאת, נטען שהתובעת עלתה על ההליכון מיד לאחר רדת המתאמן הקודם, מבלי להסתכל ולוודא האם המכשיר בפעולה ולכן התאונה ארעה באשמתה. לחלופין, הנתבעת ביקשה לקבוע שלתובעת היה אשם תורם בתאונה, בשיעור של 100%.
רשלנות הנתבעת
השופטת פסקה שלנתבעת קמה אחריות וחבות כלפי התובעת. שכן, לשיטתה, מפעיל מכון כושר סביר יכול היה לצפות שהפעלת מכשיר ההליכון ללא מתן הדרכה נאותה למשתמשים הייתה עלולה להוביל לפגיעה גופנית, כפי שקרה. יתרה מזאת, נקבע שבעל מכון הכושר יכול היה לצפות מקרה בו מתאמן ירד מהליכון ולא יפסיק אותו. זאת בפרט כאשר שרוך הביטחון כלל לא היה בשימוש, ועצם קיומו לא נחשף בפני המתאמנים. מהתמונות שהתובעת הציגה, ניתן היה להסיק שהשרוך היה מחובר בנייר דבק למכשיר, והנתבעת כלל לא אפשרה לעשות בו שימוש.
יתרה מזאת, הנתבעת לא הציגה ראיות שהעידו על אזהרת המתאמנים באשר לדרך ירידה נכונה מההליכון, או לדרך בה היה ניתן להתחבר לשרוך הביטחון. לאור האמור לעיל, השופטת קבעה שהנתבעת התרשלה. השופטת קבעה שנתבעת הייתה יכולה למנוע את הנזק שנגרם לתובעת באמצעי זהירות סבירים כגון הצבת שלטי אזהרה,
הדרכה על המכשיר ופיקוח של מדריך. למעשה, לו הנתבעת הייתה עוקבת אחר הוראות יצרן ההליכונים לעניין השימוש בשרוך הבטיחות, היא הייתה יוצאת ידי חובה. משלא עשתה זאת, נקבע שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות אותה היא חבה לתובעת. בד בבד, השופטת קבעה שלתובעת היה אשם תורם בקרות האירוע. שכן, היא הכירה את מכון הכושר ואת המכשירים וידעה שעליה להסתכל על ההליכון. משלא עשתה זאת, היא תרמה לנזקה בשיעור של 40%, לפסיקת השופטת.
כמו כן, השופטת קבעה שהיה קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקה של התובעת, כפי שבא לידי ביטוי בנכות הצמיתה שנקבעה לה, בשיעור של 5%. בסופו של דבר, התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בתשלום פיצוי לתובעת בשיעור של 18,900 ₪, בגין ראשי נזק של כאב וסבל, אבדן כושר השתכרות, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'.
.png)
