חברות כוח האדם הינן חברות עסקיות פרטיות אשר מהותן לספק שירותי כוח אדם למעסיקים אחרים הנמצאים במחסור של עובדים. ככלל, עובדים אלו חותמים על חוזה העסקה עם חברות כוח האדם, לפיו מתקיימים ביניהם יחסי עובד ומעביד. עם זאת, במהלך עבודתם עובדים אלו ממלאים אחר הוראות המעסיקים המזמינים ונמצאים תחת פיקוחם בשעות העבודה. היות ולשני הצדדים אחריות כלשהי כלפי העובד, נשאלת השאלה מי מהם יישא באחריות על נזקיו בעת שנפגע בתאונת עבודה? בפרשה הנידונה בית המשפט נדרש לענות על שאלה זו.
יש לכם שאלה?
בין הנתבעת 1, חברת כוח אדם, לבין הנתבעת 3, חברה אשר היתה אחראית על ביצוע עבודות אלומיניום בפרוייקט "מרכז עזריאלי", נחתם הסכם לצורך גיוס כוח אדם. במסגרת ההסכם,הנתבעת 1 שלחה עובדים לנתבעת 3, כאשר התובע היה אחד מהעובדים הללו. הנתבעת 2 הייתה החברה המבטחת של הנתבעת 1, והנתבעת 4 הייתה החברה המבטחת של הנתבעת 3.
באחד מימי העבודה, נשלח התובע לפרוק מכולה אשר הגיעה על גבי משאית למקום העבודה. על מנת לפרוק את המכולה, העובד היה צריך לטפס על סולם שגובהו מעל ל-2 מטרים. כאשר העובד עסק בפירוק המכולה, הוא איבד לפתע את שיווי משקלו, נפל, ונפגע בקרסול רגלו הימנית. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה זו כתאונת עבודה. במסגרת תביעה זו, התובע טען כי החברה אשר ביצע בשבילה את העבודות, הנתבעת 3, והמבטחת של חברה זו, הנתבעת 4, היו האחראיות בתשלום הנזקים אשר נגרמו לו עקב תאונת העבודה המתוארת. לטענתו, אחריותן של האחרונות קמה מכוח העוולות הנזיקיות – הפרת חובה חקוקה ורשלנות. כמו כן, העובד תבע את חברת כוח האדם, הנתבעת 1, ואת החברה המבטחת אותה, הנתבעת 2.
דיון והכרעה
תחילה, בית המשפט בחן אם העוולות הנזיקיות התגבשו. לאחר מכן, בית המשפט בחן מי מבין החברות, חברת כוח האדם או החברה שהזמינה את שירותי התובע, אחראית בנזיקין בגין כך. לבסוף, בית המשפט דן בחלוקת האחריות בין החברות הללו.
בית המשפט בחן מהן החובות החקוקות אשר הופרו במקרה זה. ראשית, לפי ס' 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, בכל מקום בו אדם עלול ליפול מגובה של יותר משני מטרים, ללא אפשרות אחיזה בטוחה, יש להתקין אמצעי בטיחות. במקרה זה, גובה הסולם היה גבוה משני מטרים אך לא היו במקום אמצעי הבטיחות הנדרשים להגנת המטפסים עליו. חובה חקוקה נוספת היא תקנה 73 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, לפיה בנסיבות המתוארות גובה הסולם הנדרש הוא 5 מטרים, וזאת על מנת שתהא יציבות מירבית לסוג הפעולה שהתובע התבקש לבצע. עם זאת, במקרה זה גובה לא ענה על הגובה הנדרש. לפיכך, בית המשפט קבע כי הוכחו עילות הפרת החובה החקוקה.
לאחר מכן, בית המשפט בחן את התקיימות עוולת הרשלנות. נקודת המוצא של בית המשפט היתה כי כל מעביד חייב לספק לעובד מקום עבודה בטוח וכלי עבודה בטוחים. כאמור, מטרת ההוראות החקוקות, אשר הוזכרו בפרשה זו, היתה לספק מקום עבודה בטוח לעובד. היות והוראות אלו הופרו, לתובע לא ניתנו כלי עבודה בטוחים ושיטת עבודה בטוחה. לפיכך, בית המשפט קבע כי הוכחה גם עוולת הרשלנות.
בשלב הבא, כאמור, בית המשפט עבר לבחון מי מבין החברות אחראית בעוולות הנזיקיות. מבחינת יחסי העובד והמעביד, וכפי שנקבע בהסכם בין שתי החברות, הנתבעת 1היא המעבידה של של התובע. בית המשפט קבע כי היות והנתבעת 1 שלחה מספר עובדים לנתבעת 3, היה מצופה ממנה למנות מפקח עבודה במקום. היות ולא עשתה כן קבע כי היא חבה באחריות הנזיקית. לפיכף, החברה המבטחת את הנתבעת 1, הנתבעת 2, חבה גם כן באחריות הנזיקית. בנוסף לכך, בית המשפט קבע כי גם הנתבעת 3 אחראית לתאונת העבודה, וזאת משום שנתנה לעובד את הוראות העבודה והיתה האחראית בשטח על בטחונו. לפיכך, בית המשפט קבע כי גם חברת הביטוח של הנתבעת 3, הנתבעת 4, חבה בנזיקין.
חלוקת האחריות בין הנתבעות
לבסוף, בית המשפט עבר לבחון את חלוקת האחריות בין הנתבעות. בעניין זה, בית המשפט קבע כי מחדלי הנתבעת 3 חמורים בכמה מידות ממחדליה של הנתבעת 1. לפיכך, החליט על חלוקת האחריות באופן זה שהנתבעות 1-2 ישאו באחריות של 20% מן הנזק, בעוד עבור שאר הנזק, 80%, יהיו אחראיות הנתבעות 3-4. בית המשפט גם קבע כי לא היה אשם תורם מצידו של התובע, וזאת למרות שהוחתם על נהלי בטיחות במקום העבודה, שכן הנתבעות לא דאגו לרענן את נהלי הבטיחות, וסביר היה שהעובד שכחם. מעבר לאמור, העובד גם ביצע את שדרשו ממנו מנהלי העבודה במקום על מנת לשמור על מקום עבודתו.
בית המשפט העריך את נזקו של התובע ב-202,989 שקלים. מכך הפחית את הסכומים שאותם קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי (100,992). כמו כן, הופחתו דמי האבטלה שקיבל העובד בתקופה בה לא עבד (30,538). סך הפיצוי שנקבע לתובע הוא 71,459 שקלים.
.JPG)
