לא פעם, בני משפחה מעוניינים לעשות מחווה של רצון טוב, ומעניקים לקרוביהם מתנות. לעיתים, המתנה היא סכום כסף גדול או חלקת מקרקעין שנמצאת בבעלות המעניק. המציאות מלמדת שדווקא במקרים אלו, עלולילם להתעורר סכסוכים משפחתיים קשים בעניין זכויות הבעלות על המתנה שניתנה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה. על פי העובדות שנטענו, המערער היה אחיה של המשיבה הראשונה, שהייתה אמם של יתר המשיבים. המערער והמשיבה הראשונה ירשו נכס מקרקעין מאביהם המנוח, אשר הופקע על ידי המדינה. בתמורה להפקעה, מנהל מקרקעי ישראל העניק למערער ולמשיבה פיצוי כספי בסך 630.36 לירות ומספר שטחי מקרקעין אחרים. לאחר קבלת שטחים אלו, המשיבה חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר בו היא התחייבה להעביר במתנה ללא תמורה את הזכויות במקרקעין למערער. במהלך השנים, המערער לא העביר את הזכויות במקרקעין על שמו והן נותרו רשומות על שם המינהל. אולם, המערער עיבד את הנכס, שילם מס רכוש ובנה על המקרקעין ארבעה בתים. כלומר, הוא נהג בשטח מנהג בעלים.
פרוץ המחלוקת
כעבור 26 שנים, בסוף שנת 2001, המערער פנה למשיבה וביקש ממנה לחתום על מסמך ויתור לגבי חלקת המקרקעין, על מנת שהלה יוכל לקבל פיצוי בגין הפקעת השטח לטובת סלילת כביש חוצה ישראל. במעמד זה, המערער ציין בפני המשיבה שהיא ויתרה על זכויותיה במקרקעין לפני שנים רבות. אז, המשיבים מצאו שהמקרקעין היו רשומים על שם המינהל ולא על שם המערער. משכך, הם רשמו את המשיבה הראשונה כבעלים של חלק מהמקרקעין והיא העבירה לילדיה במתנה את זכויותיה בחלק מהחלקות בנכס. בנוסף, נרשמה הערת אזהרה על שמה. לאחר שהמערער גילה זאת, הוא פנה לבית המשפט בבקשה להצהיר שהוא היה זכאי להירשם כבעל המקרקעין. לטענת המערער, הוא היה זכאי להירשם כבעל המקרקעין מכוח הסכם החליפין עם המינהל ומכוח ייפוי הזכויות שנחתם על ידי המשיבה.
מנגד, המשיבה טענה שנפלו פגמים בייפוי הכוח, והיא חתמה עליו מבלי להבין את תוכנו. לשיטתה, היא מעולם לא התכוונה לתת במתנה את חלקה בקרקע למערער. לחילופין, נטען שהמשיבה הייתה רשאית לחזור בה מהמתנה, כל עוד העסקה לא הסתיימה ברישום.
בית משפט קמא קבע שהמשיבה הבינה על מה היא חתמה, אך נקבע שהמתנה לא ניתנה מרצונה החופשי של האחרונה אלא עקב השפעתו של המערער עליה. אי לכך, נשלל תוקפו של הסכם המתנה וייפוי הכוח הבלתי חוזר. בנוסף, נקבע שהיה באפשרות המשיבה לחזור בה מהמתנה, כל עוד היא לא הושלמה. לפיכך, התביעה נדחתה והוגש הערעור דנן.
קבלת הערעור
בפתח הדיון, השופט הבהיר שעל פי הלכת בית המשפט העליון, ייפוי הכוח הבלתי חוזר הווה ויתור בכתב על זכות החזרה מהמתנה. כלומר, חתימת המשיבה על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המערער ביטאה את התחייבותה לתת לאחרון מתנה, ואת חוסר יכולתה לחזור בה מכך. עם זאת, המשיבה טענה לפגמים ברצון שנפלו בייפוי הכוח ובית משפט קמא קיבל טענה זו. אי לכך, ערכאת הערעור נדרשה לבחון האם החתימה על ייפוי הכוח נעשתה בכפייה או תוך כדי הטעייה ועושק.
השופט פסק שהמשיבה הבינה על מה היא חתמה ולכן, נשלל הפגם של טעות בכריתת חוזה. בנוסף, נקבע שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת על המשיבה בעת החתימה על ייפוי הכוח. זאת מאחר שבמעמד החתימה, המשיבה הייתה כבת 42, נשואה עם ילדים, ועלה ספק האם היא הייתה נתונה למרותו של אחיה המערער, כפי שנקבע בבית משפט קמא. כמו כן, נקבע שתנאי החוזה לא היו גרועים במיוחד ולכן לא היה עושק. השופט קבע שגם לו היה נופל בפגם בחוזה, הרי שעל המשיבה היה להודיע למערער על ביטולו במפורש, מכוח סעיף 20 לחוק החוזים. במקרה זה, המשיבה לא הודיעה למערער על ביטול ייפוי הכוח במשך 26 שנים ואף ראתה באחרון כבעל המקרקעין. רק לאחר שהלה ביקש ממנה לחתום על כתב ויתור, היא החלה לפעול להעברת זכויותיה במקרקעין על שמה, ועשתה זאת בסתר.
השופט קבע שהיה די בחלוף הזמן על מנת לדחות את הגנת המשיבים ולקבוע שייפוי הכוח כלפי המערער היה תקף. עם זאת, הוא הוסיף וקבע שבתחרות בין זכויות המשיבים בקרקע לזכויות המערער, האחרון גבר. שכן, על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, בתחרות בין זכויות במקרקעין, גובר הראשון בזמן, אלא אם כן השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה. במקרה זה, המשיבים השניים בזמן לא נתנו תמורה ולא היו תמי לב בעת הרישום מאחר שידעו על טענות המערער בעניין זכויותיו בקרקע. משכך, השופט קבע שזכות המערער כראשון בזמן גברה. בסופו של דבר, נקבע כי ייפוי הכוח היה תקף והמשיבה לא הייתה זכאית לחזור בה מהתחייבותה. כלומר, הערעור התקבל.
