בשל החשיבות של זכות הפרטיות, בית המשפט לא מקבל ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכות זו. עיקרון זה מעוגן בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, והוא קיבל משנה תוקף לאחר חקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. שכן, נטען שקבלת ראיות שהושגו באמצעים פסולים עולה לכדי פגיעה בכבודו של האדם ומהווה פגיעה בזכות חוקתית. למרות הלכות אלו, בעלי דין עדיין מנסים להציג בפני בתי המשפט ראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות הצד השני. במקרים אלו, בתי המשפט מקפידים לפסול את הראיה, אלא אם בעל הדין חוסה תחת ההגנות שנקבעו בחוק. דוגמא לפסילה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית משפט בקשה לפסיקת מזונות זמניים עבור האם התובעת ושני ילדיה הקטינים. על פי העובדות, התובעת והנתבע נישאו זה לזו בשנת 1991. במהלך הנישואין, נולדו להם שני ילדים. הבקשה למזונות זמניים הוגשה מכוח תקנה 265 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.
טיעוני הצדדים
בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהנתבע הוא ששילם את המשכנתא שרבצה על הבית המשותף ואת מזונות הקטינים בסך 2,000 ₪. עם זאת, התובעת טענה שסכומים אלו לא הספיקו לכיסוי הוצאותיה והוצאות הילדים. לכן, היא תבעה סכום מזונות גבוה יותר. בסך הכול, היא תבעה סך של 16,970 ₪. מתוך סכום זה, סך של 13,410 ₪ היה עבור הוצאות הקטינים, 5,600 ₪ עבור הוצאותיה ו-3,560 ₪ בגין דמי מדור ואחזקת הדירה.
התובעת הדגישה שהנתבע הוא שבחר לעזוב את הבית, חמש שנים טרם הגשת התביעה, על מנת לגור עם אישה אחרת. לטענתה, הנתבע הרוויח משכורת בסך 15,000 ₪ בחודש ולעומת זאת, היא השתכרה 4,000 ₪ בחודש. מנגד, הנתבע טען שהוא עזב את הבית עקב התנהגותה של התובעת כלפיו. בנוסף, נטען שהתביעה הייתה קנטרנית והוגשה בחוסר תום לב ולכן היה על בית המשפט להורות על מחיקתה על הסף.
לגופו של עניין, הנתבע טען שלתובעת הייתה יכולת השתכרות מעבר להכנסותיה ושלא היה מקום לפסוק לה מזונות.לשיטתו ובניגוד לטענות התובעת, סכומי השתכרותו לא היו כה גבוהים. שכן, החברה בבעלותו הייתה בחובות. הוא הדגיש שלא היה באפשרותו לשאת בנטל הכלכלי כפי שנדרש על ידי התובעת. לחלופין, נטען שהסכומים אותם דרשה התובעת היו מופרזים ולא תאמו את רמת החיים בה חיו הצדדים עת התגוררו יחדיו.
החלטה בעניין מזונות זמניים
השופט הדגיש שמשום שהיה מדובר בבקשה למזונות זמניים, עד לאחר סיום הדיון בבקשה המרכזית, לא היה צורך להיכנס לעובי הקורה. קרי, הוא לא נדרש לבדוק את הראיות באופן מעמיק ודי היה בהחלטה על יסוד הטענות שהועלו על ידי הצדדים בבית המשפט. בד בבד, סכום המזונות הזמניים נדרש לשקף את המצב הכלכלי של שני הצדדים כפי שהיה לפני פרוץ הסכסוך המשפטי. בנוגע לקטינים, השופט העמיד את מזונותיהם הזמניים על סך של 1,250 ₪ לכל אחד וחייב את הנתבע לשאת בתשלום שליש מהוצאות הבית, בסך 500 ₪ בנוסף לתשלום המשכנתא.
בנוסף, השופט התייחס לחלק מהראיות שהנתבע הציג על מנת לבסס את טענותיו. השופט קבע שראיות אלו היו פסולות והושגו תוך כדי שימוש באמצעים אסורים והפרת זכות הפרטיות: ראשית, הנתבע תשאל את בנו הקטין ללא רשות בית המשפט בבית התובעת. שנית, הנתבע שיקר לבנו כשהסתיר את המטרה האמיתית לשמה נועד הביקור בדירה. שלישית, הנתבע צילם את פנים הדירה ללא רשות. י
יתרה מזאת, בביקור בדירה ללא רשות התובעת הופרה זכותה וזכות הקטין לפרטיות. על פי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, לבית המשפט סמכות לפסול ראיה בשל הפגיעה בפרטיות, אלא אם כן עומדת לפוגע הגנה מכוח סעיף 18(2) לחוק וכאשר הפגיעה נעשתה בתום לב. לדעת השופט, הנתבע לא נהנה מההגנות שנקבעו בחוק ומעשיו נעשו שלא בתום לב. יתרה מזאת, בהתנהגותו של הנתבע הוא העמיד את בנו הקטין בסיכון, על מנת להשיג יתרון על פני התובעת. לכן, במקרה זה, נפסק שהשיקולים לפסילת הראיות גברו על אינטרס הנתבע להוכיח טענותיו והוחלט על פסילת הראיות.
