אחד מהתנאים לקביעת רשלנות הוא קיומה של חובת זהירות. בחינתה נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית ויש לבדוק האם ניתן וצריך לצפות את הנזק. התשובה לשאלה זו ניתנת הן במישור הכללי – חובת זהירות מושגית, והן במישור הפרטני – חובת זהירות קונקרטית. דוגמא לדיון בחובה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעת נזיקין של עובד נגד מעבידו. על פי כתב התביעה, התובע הועסק על ידי הנתבעת כמחסנאי וסבל בין השנים 1993 עד 1996. במהלך עבודתו, הוא נדרש להרמת גלילי בד כבדים. בשנת 1996, התובע החל לסבול מכאבי גב שהחמירו עם הזמן, עד שבמהלך חודש דצמבר של אותה שנה, הוא עבר ניתוח. לאחר מכן, התובע לא שב לעבודתו כסבל. לטענתו, תנאי העבודה הם שגרמו לו לפגיעה בגב. לפיכך, הוא תבע פיצוי כספי בגין נזקיו.
בית המשפט דחה את התביעה, כאשר השופטת קבעה שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה לעניין קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה בגב לתנאי העבודה. בשל כך, התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור, הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לפסוק בעניין קיומה והפרתה של חובת הזהירות וגובה הנזק. נושאים אלו היו נושאי הדיון דנן.
חובת הזהירות והפרתה
חובת הזהירות מורכבת משניים: חובת זהירות מושגית וקונקרטית. באשר לחובת הזהירות המושגית, הכוונה לחובה כללית, שקמה מתוך מערכת היחסים בין הצדדים. במקרה זה, היה מדובר במעביד ועובדו, ועל פי הפסיקה, בין צדדים אלו קיימת חובת זהירות מושגית. הלכה למעשה, הכוונה היא שעל המעביד חובה גורפת לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים על מנת לוודא שעובדיו מבצעים את עבודתם בדרך הבטוחה ביותר.
חובת הזהירות הקונקרטית נבחנית על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. השאלה שנשאלת היא האם ניתן היה לצפות שהאירוע יתרחש, והאם היה צריך לצפות זאת. לקביעת השופטת, הנתבעת הייתה יכולה לצפות את התרחשות האירוע והנזק לאור אופי עבודתו של התובע, שהיה כרוך בהרמת משאות כבדים מידי יום. זאת ועוד, הנתבעת הייתה צריכה לצפות את האירוע הנזיקי. שכן, נפסק שתדירות הרמת המשא על ידי התובע ומשקלו הגדילו את הסיכון שהוא יפגע בגבו. בנוסף, לא היה מדובר בסיכון טבעי כתוצאה מפעולת הרמה חד פעמית, כטענת הנתבעת. קרי, נקבע כי הייתה חובת זהירות קונקרטית.
מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עלה שהנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה מסודרת והרמת המשא בוצעה לפי רצון העובד. בנוסף, הנתבעת לא הדריכה את התובע באשר לדרך ביצוע העבודה, למרות שהייתה לה חובה לעשות כך ולא פיקחה על התובע במהלך העבודה. לטענת הנתבעת, התובע לא היה זקוק להדרכה מכיוון שהוא עבד בעבר כסבל וידע להרים משאות. אולם, השופטת דחתה טענה זו וקבעה שהיה על הנתבעת להדריך אותו באשר לאופן הרמת המשא בכל מקרה. לאור זאת, נקבע שחובת הזהירות הופרה. עם זאת, השופטת דבקה בעמדתה לפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לתנאי העבודה.
הנזק
התובע עתר לפיצוי במספר ראשי נזק: הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות ונסיעות, עזרת צד ג' וכאב וסבל. בפתח דיון זה, השופטת בחנה את קביעות המומחים ולבסוף העמידה את שיעור נכותו הרפואית של התובע על 15%. היא קבעה שנכות זו שיקפה גם את נכותו התפקודית של התובע.
לעניין הפסדת ההשתכרות בעבר, השופטת פסקה שהתובע היה זכאי לפיצוי רק בגין שלושת החודשים הראשונים שלאחר הניתוח, בהם הוא לא עבד עקב הפגיעה. לאחר תקופה זו, התובע קיבל דמי אבטלה ובהמשך פתח עסק עצמאי. כלומר, הוא לא סבל מאובדן הכנסה. סך הפיצוי בגין ראש נזק זה הועמד על 8342 ₪ עבור כל חודש. בד בבד, לעניין הפסד ההשתכרות בעתיד, השופטת העניקה לתובע פיצוי. היא קבעה שהיה מקום לפצותו בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות עקב נכותו התפקודית, וחוסר הודאות ביחס לעתידו התעסוקתי.
סכום הפיצוי חושב על בסיס השכר החודשי ששולם לתובע על ידי הנתבעת והוערך ב- 8,342 ₪. הנתבעת נדרשה לשלם סכום זה עבור כל חודש, אשר לאחר שהתובע יגיע לגיל הפרישה. תביעותיו של התובע לפיצוי בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' נדחו לאחר שהאחרון לא הצליח להוכיח את טענותיו בעניין. עם זאת, השופטת פסקה לו פיצוי בסך 65,000 ₪ בגין כאב וסבל.
.png)
