בפרשה זו נידונה תביעת פיצוי כנגד חברת ביטוח עקב תאונת דרכים. התובע הגיש תביעת פיצוי כנגד חברת ביטוח (להלן: הנתבעת) בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים. לטענתו, באחד מהימים בהם נסע ברכבו התפוצץ הצמיג האחורי. כתוצאה מכך הרכב סטה שמאלה והתנגש במעקה הברזל שהיה מצוי בצידי הכביש. עקב ההתנגשות, נגרמו לתובע חבלות בשורש כף יד שמאל, בכתף ובמרפק שמאל, בצווארו ולבסתו.
יש לכם שאלה?
בגין פגיעות גופניות אלו, התובע פנה לבית החולים "קפלן" יום לאחר התאונה, שם הוחלט על שחרורו לשלושה ימי מנוחה. המומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות רפואית צמיתה בגין תאונה זו. הנתבעת טענה כי התובע שינה גרסאותיו בדבר אופן התרחשות התאונה, כאשר סיפק שלוש גרסאות שונות: האחת בתצהירו לבית המשפט, השנייה בהודעתו במשטרה והשלישית בעדותו בבית המשפט.
החבות
בית המשפט ציין כי הוא מודע לבלבול בין גירסאותיו של התובע, אך קבע כי לא היה בכך כדי לגרוע במהימנות גרסתו בדבר קרות התאונה והנסיבות לה. בית המשפט התרשם כי הבלבול נבע בעיקר מקשיי השפה של התובע. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי "גירסתו של התובע, בדבר התאונה אשר אירעה במהלך הנסיעה כתוצאה מהתפוצצות גלגל, ולאחר מכן התנגש רכבו בגדר בשולי הכביש, ועקב כך נגרמו לו נזקי גוף שונים - לא נסתרה, אלא נתמכת הן באישור המשטרה והן במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי הנתבעת".
לפיכך, בית המשפט קבע כי התובע נפגע בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. חוק זה מטיל חבות מוחלטת על חברת הביטוח. אי לכך, לאחר שגרסתו של התובע הוכחה כמהימנה, הנתבעת חויבה לשלם את נזקו. כל שנותר לבית המשפט הוא לאמוד את גובה הנזק.
הנזק
באשר להוצאות הרפואיות, הוצאות הנסיעה והפסד השתכרות לעבר, לגביהם תבע התובע פיצוי גלובאלי בסך 3,000 שקלים, בית המשפט ציין כי על התובע היה להוכיח את הנזק הספציפי שסבל, ולא לתבוע פיצוי כללי ללא כל תימוכין. כמו כן, בית המשפט ציין כי התובע היה זכאי לקבל את הטיפולים הרפואיים שקיבל במסגרת קופת החולים בה הוא חבר ללא תשלום, מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, ולכן הוצאות הטיפולים הרפואיים שנתבעו לא היו לגיטימיות (למעט חלק ההשתתפות העצמית).
עם זאת, בית המשפט החליט לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 500 שקלים עבור ראש נזק זה היות והתובע נדרש, ואף עלול להדרש בהמשך, לשלם דמי השתתפות עצמית. יש לציין כי בית המשפט קבע כי על הפסד ההשתכרות התובע אינו זכאי כלל לפיצוי היות והוכח כי נוכחותו בעבודה לא נגרעה כתוצאה מהתאונה. היות והתובע עבר טיפולים פיזוטרפיים רבים בית המשפט החליט לפצותו בסך 6,500 שקלים, וזאת בהתאם להוראת תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976. לבסוף, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום חוות דעת המומחה שהגיש התובע, ובתשלום הוצאות המשפט שלו.
