"הלכת השנים האבודות" שניתנה בשנת 2004 במסגרת פסק דין אשר כונה "פרשת אטינגר", חוללה שינוי מהותי בסכומי הפיצויים אותם רשאי בית המשפט לפסוק לטובת עזבונו של נפטר. החידוש ב"הלכת השנים האבודות" מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי בגין אובדן השתכרות עבור כל אחת מהשנים החל מפטירתו של האדם ועד ליום בוא אמור היה לצאת לגמלאות.
בטרם פסיקה זו, הדין הנוהג קבע שאין לפצות נפטר עבור השנים בהם יכול היה לעבוד באם היה נשאר בחיים. מנגד, ניתן היה לפצות נפגע שנפצע וניטל ממנו כושר העבודה, אך נותר בחיים. ניתן לראות כי עקב כך נוצר מצב אבסורדי, במסגרתו עדיף למעוול כי הקורבן ימות מפצעיו, מאחר ובאם האחרון ישרוד הרי שכספי הפיצויים יהיו גבוהים בהרבה. כאמור, כיום בעיה זו נפתרה עם יצירת "הלכת השנים האבודות". גובה הפיצוי נקבע בהתאם לשכרו של הנפטר בטרם הלך לעולמו. יחד עם זאת, מקרים בהם הנפטר רק החל את חייו הבוגרים, יוצרים קושי, משום שלא תמיד ניתן לגזור את הכנסתו של אדם לאורך חייו מהסכומים אותם הרוויח בתחילת דרכו.
יש לכם שאלה?
להלן תביעה שהוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובמסגרתה עסק בית המשפט בסוגיית גובה שכרו של הנפטר לצורך חישוב הפיצויים בראש הנזק של אובדן השתכרות, בהתאם ל"הלכת השנים האבודות". התביעה דנן הוגשה בידי עזבונו של צעיר כבן 23, אשר נהרג בתאונת דרכים. הנתבעת, חברת הביטוח, לא חלקה על חבותה, וכל גדר המחלוקת נסובה סביב שאלת השכר אשר ישמש כבסיס לחישוב הפיצוי לפי "הלכת השנים האבודות".
טענות הצדדים
התובע ציין שבפסיקות קודמות נקבע שבמרבית המקרים השכר אשר שימש בסיס לחישוב הפיצוי ב"הלכת השנים האבודות" היה השכר הממוצע במשק. לדעתו של התובע, מן הראוי היה שלא לחרוג מהלכות אלו גם במקרה דנן. נוסף על כך, התובע הדגיש כי נפסק בעבר שגם אדם אשר לא השלים 12 שנות לימוד עשוי להרוויח את השכר הממוצע במשק ואף למעלה מכך. אי לכך, נטען שהמנוח, אשר השלים 12 שנות לימוד, אך לא עלה בידו להשיג תעודת בגרות, היה זכאי לכך שסכומי הפיצויים המגיעים לו יחושבו לפי שכר בסיס השווה לשכר הממוצע במשק.
מנגד, הנתבעת ציטטה הלכות אחרות אשר קבעו כי נתן לסטות מההסתמכות על השכר הממוצע במשק לעניין חישוב הפיצוי ב"הלכת השנים האבודות" - במקרים המצדיקים סטייה כזו. בהמשך לכך, נטען כי המנוח החל את חייו הבוגרים כ-4 שנים בטרם הלך לעולמו, ומאז ועד יום מותו לא שמר על רצף תעסוקתי, אלא עבד בשתי תקופות נפרדות בנות 7 חודשים כל אחת ותקופה נוספת בת 5 חודשים. במהלכן של תקופות אלו משכורתו הייתה נמוכה, ועמדה על כ-2000 ₪ בממוצע. תמונת מצב זו, לטענת הנתבעת, הצדיקה סטייה מההתבססות על השכר הממוצע במשק לצורך חישוב "הלכת השנים האבודות".
שכרו של המנוח: 4,500 ₪
השופט בחן את טענות הצדדים, האזין לעדויותיהם ונתן את פסיקתו. צוין כי קביעת השתכרותו העתידית של אדם היא מן הקשה שבמלאכות, ומטבעה, כל הכרעה תכלול מימד ספקולטיבי בלתי מבוטל. עם זאת, השופט הדגיש כי ההלכות אשר קבעו כי יש להסתמך על השכר הממוצע במשק התייחסו לנפטרים אשר טרם החלו לעבוד, ואילו במקרה דנן הנפטר הספיק לעבוד כ-4 שנים בטרם קיפח את חייו. למרות זאת, נקבע כי על אף העובדה ששכרו של הנפטר היה נמוך יחסית, ותעסוקתו הייתה בלתי סדירה, הרי שלא ניתן היה לפסול מצב בו המנוח יכול היה לשפר את דרכיו ולהפוך לאדם יצרני המשתכר משכורת מכובדת. יחד עם זאת, השופט הדגיש כי היה ניתן לחשוב גם על מצב דברים הפוך, בו הנפטר היה ממשיך בשלו, או אפילו מפסיק לעבוד כליל. בהתאם לאפשרויות הסותרות לעיל, בית המשפט פסק כי מן הראוי היה לחשב את שכרו העתידי של המנוח לפי שכר של 4,500 ₪ לחודש, כאשר מן הסכום הכולל שיתקבל ינוכו 15% לאור חוסר הרציפות התעסוקתית אשר אפיינה את הנאשם. בית המשפט אף הדגיש כי אומדן זה נחזה ככזה אשר היטיב עם הנפטר.
.png)
