כל קטין שלומד במערכת החינוך ונוטל בה חלק פעיל מחויב בביטוח תאונות אישי על פי חוק. ביטוח זה נועד לכסות נזקים שנגרמו למבוטח כתוצאה ממוות, תאונה או כל פגיעה אחרת. כלומר, במקרה בו קטין נפטר כתוצאה מתאונה שהתרחשה במועד בו הביטוח היה בתוקף, עיזבונו ויורשיו יוכלו לתבוע תגמולים מהמבטחת.
יש לכם שאלה?
חשוב לציין שביטוח תאונות אישיות שנרכש עבור תלמידים תקף במשך 24 שעות ביממה, גם כאשר התאונה התרחשה במקום ציבורי שאינו בית הספר. הלכה למעשה, המימון לביטוח זה מגיע מכיסם של הורי התלמידים וממערכת החינוך. אולם, למרות שההורים נדרשים לממן את הביטוח, רבים מהם אינם מודעים לקיומו. לעיתים, חוסר מודעות זה עלול להשפיע על יכולת ההורים להגיש תביעה במקרה בו בנם נפגע או נפטר בתאונה בעת שהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
עובדות המקרה - טביעה למוות בכנרת
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום תגמולי ביטוח. על פי עובדות כתב התביעה, בנם של התובעים נפטר בכנרת והם דרשו את תשלום התגמולים מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות שהוצאה למנוח על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת, על התביעה חלה התיישנות. זאת משום שהיא הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מועד הפטירה.
אולם, התובעים טענו שבמקרה זה היה ראוי להאריך את תקופת ההתיישנות. זאת מן הטעם שהם גילו על הפוליסה רק בשנת 2004, כשלוש שנים לאחר פטירת בנם. נטען כי רק לאחר גילוי זה, קמה לתובעים עילת תביעה. לדידם, מאחר שביטוח התאונות האישיות של בנם המנוח לא היה בשליטתם, הם לא היו יכולים לדעת על הפוליסה במועד מוקדם יותר. לכן, מרוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2004.
דהיינו, התיישנות שלא מדעת. בנוסף, נטען כי היה ראוי למנות את תקופת ההתיישנות רק מהיום בו המנוח הגיע לגיל 18. זאת ועוד, התובעים הוסיפו וטענו שבעקבות המוות, נגרם להם נזק נפשי ובמשך תקופה מסוימת, הם לא היו יכולים לדאוג לענייניהם. לשיטתם, לא היה ראוי להביא משך זמן זה במניין תקופת ההתיישנות.
מנגד, הנתבעת טענה שביטוח התאונות האישיות נערך למנוח על פי הוראות משרד החינוך ובהתאם לחוק. משכך, היה על התובעים להכיר אותו ולדעת על קיומו. כלומר, הנתבעת דחתה את טענת ההתיישנות שלא מדעת. לא זו אף זו, נטען שהתובעים לא עמדו בתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, להכרה בהתיישנות שלא מדעת.
דיון והכרעה - התביעה לא התיישנה
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת החליטה לדחות את טענת ההתיישנות ולקבל את התביעה. מן העדויות השונות עלה שבנם המנוח של התובעים כלל לא היה רשום כתלמיד במאגר נתוני העירייה ולכן הוריו מעולם לא נדרשו לשלם עבור פוליסת ביטוח התאונות האישיות. לא זו אף זו, בית הספר בו למד המנוח לא נהג ליידע את התלמידים על קיומה ומנהלו אף לא ידע שהיא חלה על תאונות מחוץ לשטח מוסד הלימודים.
לטענת התובעים, לאחר מותו של בנם אף אחד מנציגי בית הספר לא יידע אותם על קיומו של הביטוח ורק במהלך שנת 2004, עורך דינם בירר אודות העניין במסגרת תביעה פלילית. משכך, הרי שלא היה באפשרות התובעים לדעת על קיומה של הפוליסה מיד לאחר התאונה, או טרם להתרחשותה. על רקע קביעה זו, השופטת בחנה את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנסיבות המקרה.
לפסיקתה, קיומה של הפוליסה היוותה עובדה חיונית שנדרשה לביסוס עילת התביעה. בהיעדרה, לא היה ניתן להגיש כתב תביעה. לכן, השופטת קיבלה את טענת התובעים לפיה אי ידיעתם על קיומה של הפוליסה הצדיקה את הארכת תקופת ההתיישנות. לאור קביעה זו, השופטת לא מצאה טעם לדון בטענות התובעים הנוספות שנשמעו כהצדקה להארכת תקופת ההתיישנות. בסופו של דבר, טענת ההתיישנות נדחתה והשופטת קיבלה את התביעה. קרי, הנתבעת חויבה בתשלום תגמולים בסך 130,950 אלף ₪ לתובעים.
.png)
