לכל אדם הזכות להיות הורה. אולם, לצד הזכויות, מגיעות חובות הוריות אותן האדם נדרש למלא. כך למשל, עליו לטפל בילדיו, להאכיל אותם, לדאוג לחינוכם ובריאותם וכד'. כאשר אדם נמנע מכך, הוא עלול להיות מואשם בעבירה של הזנחת ילדים. כלומר, ביצוע פעולה שיש בה כדי לפגוע בילד, או הימנעות מקיום החובות ההוריות. דוגמא לגזר דין בעבירה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה דנן, בית המשפט גזר את דינה של הנאשמת שהורשעה בעבירות של הזנחת ילדים והפרת חובת דיווח. על פי עובדות כתב התביעה, הנאשמת, אלמנה ואם לשישה ילדים, התגוררה באחת מהערים בצפון הארץ. במהלך יוני 2006, היא גילתה שאחד מילדיה ביצע מעשה מגונה בבתה הקטינה. בתגובה, היא נזפה בו ואיימה לסלקו מהבית אם יבצע מעשה דומה בשנית. עם זאת, הנאשמת נמנעה מלדווח על האירוע לפקידת סעד ולמשטרה. באוגוסט של אותה שנה, לאחר שפרצה מלחמת לבנון השנייה, הנאשמת עברה להתגורר במרכז הארץ.
יש לכם שאלה?
בתחילה, הנאשמת וילדיה הועברו לבית מלון בתל אביב. באותו יום, הנאשמת עזבה את ילדיה במלון ועברה לרמת גן, לגור בבית חברה. כאשר הנאשמת ביקרה את ילדיה בבית המלון, בתה הקטינה התלוננה בפניה על מעשים מגונים שבוצעו בה על ידי הבן ואחד מחבריו. אז, הנאשמת עזבה את המלון ונמנעה מלסייע לבתה. אורחים ששהו בחדר סמוך בבית המלון הם שדיווחו על כך למשטרה ובעקבות זאת, הפרשה התגלתה.
בשלב הראשון, הנאשמת כפרה בהאשמות שיוחסו לה. אולם, במועד שמיעת ההוכחות, הצדדים הציגו לבית המשפט את הסדר הטיעון אליו הגיעו. במסגרתו, הנאשמת הודתה בעבירות שיוחסו לה. משכך, היא הורשעה בהן. יש לציין שבמסגרת הסדר הטיעון, לא שונו העבירות שיוחסו לנאשמת. עם זאת, הושמט הסעיף שייחס לה ידיעה מפורשת באשר למעשיו המגונים של בנה בבתה. במקומו, נקבע כי לנאשמת היה יסוד סביר להניח שמעשים אלו בוצעו.
תסקיר שירות המבחן והטיעונים לעונש
טרם שמיעת הטיעונים לעונש, ניתן תסקיר של שירות המבחן. מתסקיר זה עלה שהנאשמת חוותה מספר אירועים קשים במהלך חייה אך ניסתה להתמודד עמם ולספק את צרכי ילדיה. אולם, לאחר שהיא הכירה את בן זוגה השני, התנהגותה התדרדרה והיא החלה בהזנחת הילדים והבית. לאחר האירוע שהתרחש בבית המלון בתל אביב, הקטינה הוכרזה כקטינה נזקקת על ידי רשויות הסעד. משכך, הוצא לה צו הוצאה ממשמורת.
יש לציין שהקטינה סבלה מפיגור נפשי שהשפיע על מצבה הנפשי. לאחר הניתוק מאמה, מצבה הנפשי התדרדר אף יותר. על פי תסקיר שירות המבחן, למרות תהליך השיקום שהנאשמת עברה לאחר האירוע, היא התקשתה למלא את תפקידה כאם ולשאת באחריות המקופלת בכך. לאור זאת, היה חשש באשר לפגיעה נוספת בקטינה. לכן, המלצת שירות המבחן הייתה להימנע מעונש מאסר בפועל על מנת שלא לנתק את הקשר בין הקטינה לאמה.
המאשימה טענה כי מעשיה של הנאשמת היו חמורים מאוד עת העדיפה את האינטרס האישי שלה על פני ילדיה, והותירה את בתה הקטינה עם בנה שהיה חשוד בביצוע מעשה מגונה. התובעת הדגישה שמעשה זה עלה לכדי הפקרת הקטינה והחמרת מצבה. אי לכך, המדינה ביקשה מבית המשפט "למצות את הדין עם הנאשמת ולדחות את המלצות תסקיר שירות המבחן". התובעת טענה שלא היה די בעבודות שירות על מנת להביע את הסלידה הציבורית ממעשי הנאשמת, שבהתנהגותה הפקירה את בתה הקטינה. משכך, התובעת ביקשה להשית על הנאשמת עונש מאסר בפועל לצד פיקוח של שירות המבחן.
מצד שני, הנאשמת ביקשה להתחשב במצוקתה ובקשייה, אך הדגישה שהיא עשתה כל שיכלה על מנת לשמור על ילדיה ולטפל בהם. בנוסף, נטען שהקטינה עצמה סירבה להצטרף לנאשמת עת עברה להתגורר בבית חברה ובעת הדיון דנן, השתיים חיו יחדיו תחת פיקוח הרשויות. לטענת הנאשמת, לאור הרצון להביא לשיקום מצבה ולנוכח חשיבות הקשר עם הקטינה, היה ראוי לקבל את עמדת שירות המבחן ולהימנע מעונש מאסר בפועל.
דיון והכרעה - האינטרס הציבורי מול האינטרס האישי
השופטת קבעה כי במקרה זה היה ראוי לתת משקל בכורה לאינטרס הציבורי כשיקול לקביעת העונש. אינטרס זה בא לביטוי באינטרס של בתה הקטינה של הנאשמת, שהופקרה על ידי האחרונה והושמה לקורבן של יצרי אחיה וחברו. השופטת קבעה שהאחריות למצב זה הייתה של הנאשמת, שהעדיפה את רווחתה ושלומה על פני ילדיה. נקבע כי נסיבות המקרה החמורות הצדיקו החמרה בעונשה של הנאשמת. לכן, למרות שיקולי הקולא שהיו בפני השופטת, כגון מצבה הנפשי של הקטינה וחשיבות הקשר ההורי עם הנאשמת, נפסק שלא היה ראוי להימנע מעונש מאסר בפועל. זאת על מנת לבטא את ההוקעה החברתית של המעשים.
עם זאת, לאור עברה הנקי של הנאשמת, הודאתה וחרטתה, נסיבות חייה הקשות ומצבה הבריאותי, הוחלט שלא למצות עמה את הדין. כלומר, השופטת לא השיתה את עונש המקסימום שנקבע בחוק. לבסוף, הושתו על הנאשמת 36 חודשי מאסר, מתוכם 18 לריצוי בפועל והיתר על תנאי.
