טכנאית שיניים לקתה במחלת מקצוע והגישה תביעה כנגד מעסיקיה

ישנן מחלות אשר מוכרות בחוק כ"מחלות תעסוקתיות". הכוונה היא למחלה שיש לה קשר הדוק לעבודתו של העובד. למשל, מחלת הסרטן שמופיעה אצל עובדים שנחשפו לשמש באופן תדיר ולאורך זמן. על מנת לקבל פיצוי בגין נזקי המחלה התעסוקתית, יש לפנות למוסד לביטוח לאומי ולבקש שיכיר במחלה ככזו. לעיתים, לעובד יש אפשרות לתבוע גם את מעסיקו ולדרוש פיצויים בגין נזקי המחלה, מקום בו היא נגרמה עקב עוולה אזרחית כגון רשלנות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לך שאלה?

פורום מחלת מקצוע

פורום אובדן כושר עבודה

פורום תאונות עבודה

פורום נזיקין

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה נזיקית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת אובחנה כחולה במחלת הבריליוזוס בשנת 1998. החל משנת 1993 ועד מועד פרוץ תסמיני המחלה, התובעת עבדה כטכנאית שיניים. במסגרת עבודתה, היא נחשפה לחומר מתכתי בשם "בריליום".

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, המחלה נגרמה בעקבות החשיפה לחומר הבריליום בעבודתה. לדידה, מעסיקיה התרשלו ולא שמרו על כללי הבטיחות שנדרשים בעת העבודה עם החומר ולכן היא נחשפה אליו. משכך, היא הגישה תביעה נגד מעסיקה והמעבדות בהן עבדה בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה ותבעה פיצוי כספי בגין נזקיה.

מנגד, הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה. כל אחד ממעבידיה של התובעת הכחיש את ההאשמות שיוחסו לו וטען שהוא לא הפר כללי זהירות או גרם לאחרונה להיחשף לבריליום. נטען שהתובעת לא הוכיחה את אחריות מעבידה מכוח עוולה נזיקית ולכן לא קמה לה זכאות לפיצויים. יש לציין שהמוסד לביטוח לאומי הכיר במחלה כ"מחלה תעסוקתית" וקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 90%.

התרשלות הנתבעים

השאלה הראשונה בה השופט נדרש להכריע הייתה מה היה הגורם למחלתה של התובעת. כל אחד מבעלי הדין הגיש חוות דעת רפואית מטעמו בעניין זה. אולם, מאחר שבעלי הדין לא הסכימו ביניהם, בית המשפט מינה מומחה מטעמו. על סמך חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, השופט פסק שמחלת התובעת נגרמה כתוצאה מחשיפה לבריליום. השופט ציין שחוות דעתו של המומחה הייתה אמינה, חד משמעית וברורה ולכן הוא אימץ את קביעתו בעניין.

באשר לקשר הסיבתי בין מחלת התובעת לעבודתה כטכנאית שיניים, השופט קבע שקשר זה התקיים. לפסיקתו, התובעת נחשפה במהלך עבודתה אצל הנתבעים לחומר הבריליום ובעקבות זאת חלתה. משכך, הוא נדרש לברר את המקור לחשיפה. כלומר, האם היה מדובר בהפרה של כללי הזהירות או רשלנות מצד הנתבעים. מחומר הראיות שהוצג בפני השופט עלה שהנתבעים לא שמרו על כללי הבטיחות לעניין דרך אחסנת החומר והשימוש בו. בנוסף, הנתבעים לא הקפידו על שימוש בציוד ומסיכות אישיות על ידי העובדים ואף לא סיפקו לאחרונים הדרכה באשר לסכנות שהיו טמונות בחומרים המסוכנים, כנדרש. כמו כן, נקבע שחלק מהנתבעים נמנעו מלדווח למשרד העבודה על שימוש במתכות מסוכנות, בהתאם לדרישות החוק. לאור האמור לעיל, השופט הגיע למסקנה שהנתבעים הפרו את תקנות הבטיחות ומשכך, הפרו חובה חקוקה.

לא זו אף זו, השופט קבע שניתן היה להטיל אחריות על הנתבעים לנזקי התובעת מכוח עוולת הרשלנות. שכן, אי ההקפדה על תקנות הבטיחות עלתה לכדי הפרה של חובת זהירות מושגית שמעביד חב כלפי עובדו. נקבע כי הנתבעים היו מודעים לסכנה שהייתה טמונה בחומר הבריליום ולמרות זאת הם לא הנחו את עובדיהם לנקוט באמצעי זהירות שונים בעת המגע עם החומר. השופט ציין שגם אם חלק מאמצעי הזהירות ננקטו, לא היה בהם די על מנת לקיים את חובת הזהירות.

לכן, בנסיבות העניין, הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית וכאמור, מעשיהם גרמו למחלת התובעת. קרי, התקיים קשר סיבתי בין החשיפה לחומר למחלה. משכך, נקבע שהנתבעים התרשלו כלפי התובעת. לכן, הם חויבו בפיצוי כספי בגין נזקיה שנגרמו בעקבות המחלה. ראשי הנזק בגינם נפסק לה פיצוי היו: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות וניידות וכאב וסבל. בסופו של יום, השופט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי לתובעת.