בעבר, הדין הכיר רק בבני זוג שנישאו כמי שהיו זכאים לזכויות מסוימות. למשל, חלוקת רכוש באופן שווה בין הצדדים לאחר פירוק הזוגיות. במרוצת השנים, בתי המשפט פיתחו הלכה משפטית אשר הכירה בזוגות שחיו יחדיו, ללא נישואין, תחת קורת גג אחת, וקיימו משק בית משותף וחיי משפחה כזכאים לזכויות אלו. כלומר, "ידועים בציבור". כיום, זוגות רבים חיים ביחד, ללא נישואין וכידועים בציבור. חלקם בוחרים שלא להתחתן וחלקם אינם יכולים להינשא עקב סיבות הלכתיות. כך או כך, הדין מכיר כיום בצורת חיים זו ומאפשר למי מבני הזוג לדרוש חלוקת רכוש שווה בעת פירוק מערכת הזוגיות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן פסק דין הצהרתי בעניין מעמד בעלי הדין כידועים בציבור בין השנים 1996 עד 2004. בנוסף, התובע תבע הכרה בבעלותו על מחצית מהרכוש שנצבר על ידי הצדדים במהלך תקופה זו, לרבות דירה אשר הייתה רשומה על שם הנתבעת בלבד. על פי עובדות הבקשה, התובע היה אזרח צרפתי בעוד שהנתבעת החזיקה באזרחות ישראלית וצרפתית. הצדדים הכירו זו את זה בשנת 1996 בפריז, ועברו לגור יחדיו בבירה הצרפתית.
במהלך חייהם המשותפים, הם הרבו לטוס לחו"ל, ביחד ולחוד. בשנת 2001, נולדה לבני זוג בת ובעקבות זאת, הם החליטו לעבור להתגורר בישראל. אי לכך, הנתבעת רכשה דירה בארץ ועברה להתגורר בה יחד עם בתה. במקביל, התובע התגורר ועבד בפריז, ונהג להגיע לביקורים בישראל. בשנת 2003, הוא עזב את צרפת והגיע לישראל על מנת לגור בארץ באופן קבוע. אולם, כעבור שנה, ארע משבר במערכת היחסים והתובע עזב את הדירה. מספר חודשים לאחר מכן, הוא עבר להתגורר ולעבוד באפריקה. זאת לאחר שניסיונותיו למצוא עבודה בישראל נכשלו.
טענות הצדדים
התובע טען שבמהלך כל חיי הזוגיות, הוא חי יחד עם הנתבעת בדירה שכורה בפריז וניהל עמה משק בית. יחסיהם היו מושתתים על חיבה, אהבה ומסירות ואף נולדה להם בת משותפת. קרי, התובע ביקש הכרה כידועים בציבור. מנגד, לטענת הנתבעת, בינה לבין התובע לא התקיימו יחסי משפחה ולא התנהל משק בית משותף. כלומר, לא היה מדובר בידועים בציבור. לדידה, הקשר היה בלתי קבוע ולא יציב ולאורך הזמן, הוא התרופף.
דיון והכרעה
כבר עם פתיחת הדיון השופטת הדגישה כי על מנת להכיר בבעלי הדין כידועים בציבור, על הצועד הטוען לקיומם של יחסים אלה מוטל הנטל להוכיח שני תנאי סף מצטברים: חיי משפחה ומשק בית משותף. בפסק הדין הודגש כי מתשתית הראייתית אשר הוצגה בפני בית המשפט, עלה כי הצדדים הכירו זו את זה בשנת 1996, אז התאהבו ועבורו לגור יחדיו. נקבע כי הם ניהלו מערכת יחסים אינטימית ממנה נולדה בתם. אולם, מערכת היחסים הלכה ודעכה לאורך השנים.
השופטת קבעה כי הוכח שבני הזוג ניהלו חיי משפחה. בנוסף, נקבע כי העובדה שהשניים שכרו יחדיו דירה משותפת בפריז לימדה על רצונם לגור בצוותא. אי לכך, נדחתה טענת הנתבעת לפיה ההחלטה נבעה מטעמי נוחות או שיקולים כלכלים. בנוסף, השופטת פסקה כי העובדה שהנתבעת החזיקה בישראל מכונית, פלאפון דירה וביטוח בריאות לא פגעה בקיום חיי המשפחה ומשק בית עם התובע.
בפסק הדין צוין כי אמנם הנתבעת שמרה על זכויותיה בישראל (בה ביקרה פעמים רבות במהלך השנים בהן חיה בפריז), אך התנהלות זו לא סתרה את הטענה כי האחרונה חיה כידועה בציבור עם התובע. בנוסף, נקבע כי גם העובדה שבני הזוג נהגו לטוס למדינות זרות לבדם, לא היה בה כדי לפגוע בהכרתם כידועים בציבור. בסופו של דבר, השופטת קבעה שהחל משנת 1996 ועד שנת 2004, בעלי הדין חיו כידועים בציבור. אי לכך, היה על בית המשפט לבחון האם לתובע קמה זכות לשיתוף בנכסי הנתבעת. שאלה זו לא נידונה בהחלטה דנן אלא בדיון נפרד.
