פעמים רבות, בעל הדין מבקשים מבית המשפט סעד זמני במהלך הדיונים המשפטיים. מטרתו של סעד זה היא לשמר את המצב הקיים ולחלופין, לאפשר קיום פסק הדין שיינתן בעתיד. כלומר, המטרה של הסעד היא למנוע נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם על ידי בעל הדין השני. דוגמא לבקשת סעד זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט בקשה דחופה להוצאת צו מניעה זמני כנגד המשיבה. במסגרת הצו, בית המשפט התבקש לאסור על המשיבה לבצע פעולות שונות להעברת הזכויות בחלקו של המבקש בדירה, עד לאחר מתן פסק דין בתביעה עיקרית. על פי עובדות הבקשה, ביום 28.06.07, המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה לביטול התחייבותו להעברת חלקו בדירתם המשותפת, על שם האחרונה. התחייבות זו ניתנה במסגרת הסכם גירושין שנחתם בין השניים. אולם, לטענת המבקש, המשיבה הפרה הפרה יסודית את ההסכם מאחר שהגישה תביעת מזונות נגדו, בשם הקטינים. זאת למרות שהיא התחייבה להימנע מכך. לדידו, הפרה זו הצדיקה את ביטול התחייבותו להעברת חלקו בדירה על שם המשיבה.
מנגד, המשיבה הגישה לבית הדין הרבני בקשה לאכוף על המבקש את קיום ההתחייבות ולחייבו לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה על שמה. זאת מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. מצד שני, לטענת המבקש, לבית הדין הרבני כלל לא הייתה סמכות לדון בבקשה לביזיון בית המשפט. אולם, בית הדין הרבני דחה את טענת חוסר הסמכות, נתן תוקף להסכם הגירושין והורה למבקש לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר בתוך 30 ימים. בעקבות ההחלטה, המבקש פנה לבית המשפט בבקשה להוצאת צו מניעה זמני, כפי שפורט לעיל.
טיעוני הצדדים
המבקש טען כי היה צורך להוציא את צו המניעה הזמני על מנת להימנע מהעברת זכויותיו בדירה על ידי המשיבה לצד ג'. כלומר, כדי להימנע ממעשה בלתי הפיך. לטענתו,, מתן הצו לא היה עתיד לגרום נזק למשיבה, פרט לעיכוב בהעברת זכויותיו בדירה לידיה. מנגד, לדבריו, אי מתן הצו היה עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך במידה והמשיבה תעביר את זכויותיו לידי צד ג'.
המשיבה טענה כי הבקשה לצו המניעה הוגשה במטרה להביא לעיכוב ההליך המשפטי, להטרידה ולהתישה. כמו כן, לטענת המשיבה, לא היה חשש כי היא "תבריח את הנכס" או "תעביר את הזכויות לידי צד ג'" ומשכך, לא היה עתיד להיגרם למבקש נזק ממשי. בנוסף, נטען כי הבקשה לקתה בחוסר תום לב, מאחר והמבקש חתם על התחייבות להעברת הזכויות ויצר כלפי המשיבה מצג שווא. המשיבה הוסיפה וטענה כי לבית המשפט לא הייתה סמכות לדון בנושא. זאת משום שבית הדין הרבני הוא שרכש את סמכות הדיון עת הוגשה הבקשה לפקודת ביזיון בית המשפט.
דיון והכרעה
השאלה המרכזית בה נדרשה השופטת להכריע הייתה האם לבית הדין הרבני הייתה סמכות לדון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שהוגשה על מנת לאכוף סעיף בהסכם הגירושין שאושר על ידי ערכאה זו. כלומר, האם הדיון בבקשה היה מכוח הסמכות הנלוות של בית הדין, לאחר שאישר את הסכם הגירושין, או שמא היה מדובר בעילה רכושית חדשה לגביה הטריבונל לא רכש סמכות.
השופטת קבעה כי אישור הסכם הגירושין נעשה כדין על ידי בית הדין הרבני. לכן, טריבונל זה רכש סמכות נלוות לדון בצווים לאכיפת סעיפי ההסכם. קרי, השופטת פסקה שמתן הצו שהורה למבקש לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המשיבה נעשה כחוק ובהתאם לסמכות הנלוות של בית הדין הרבני. משכך, טענת המבקש באשר למתן הצו בחוסר סמכות נדחתה.
לאור קביעה זו, השופטת נדרשה לבחון האם הייתה הצדקה לאפשר למבקש צו מניעה זמני שימנע מהמשיבה שימוש בייפוי הכוח הבלתי חוזר. ההצדקות למתן סעד זה, כפי שנקבעו בפסיקה, הם: מבחן עילת התביעה וסיכויי קבלתה, מאזן הנוחות, תום הלב ומידתיות. באשר להצדקה הראשונה, השופטת קבעה שסיכויי תביעתו של המבקש היו קטנים. זאת מאחר שעילת תביעתו התבססה על הפרה יסודית של ההסכם מצד המשיבה, שהגישה תביעת מזונות בשם הקטנים ובניגוד להתחייבותה שלא לעשות כן. אולם, הלכה למעשה, התביעה הוגשה על ידי הקטינים עצמם לעניין מזונותיהם ולא עסקה בהגדלת הסכום שנפסק בעבר. כלומר, לדעת השופטת, ההסכם לא הופר ולכן סיכויי התביעה היו קטנים.
באשר למאזן הנוחות, השופטת קבעה שאי מתן הצו הזמני לא היה עתיד לגרום למבקש נזק בלתי הפיך, כטענתו. לבסוף, השופטת קבעה שהבקשה לסעד הזמני לא הייתה מידתית מאחר והמבקש נדרש לחתום על ייפוי הכוח כבר בשנת 2003, בעוד שתביעת הקטינים הוגשה בשנת 2006. כלומר, במשך שלוש שנים המשיבה נאלצה לשאת לבדה את תשלומי המשכנתא ולמלא את התחייבותה על פי ההסכם, בעוד שהמבקש נמנע מכך. לאור האמור לעיל, הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחתה.
