בעבר, קביעת גילו של אדם מבחינת הרשויות נעשתה על סמך הצהרתו וזאת כאשר לא היו לאחרון תעודות המעידות על כך. משום כך, נוצרו מצבים בהם הגיל האמיתי של האזרחים היה שונה מגילם הרשום. כפי שנראה להלן, החוק לקביעת גיל מאפשר לשנות את הגיל הרשום במשרד הפנים.


המבקש במקרה זה הגישביום 31.7.06 בקשה "חוזרת" לקביעת גילו. הבקשה הייתה "חוזרת" משום שהמבקש הגיש כבר בשנת 2003 בקשה לקביעת הגיל. בקשתו הקודמת התקבלה בבית משפט השלום אולם בערעור שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי, פסיקה זו התהפכה ובקשתו נדחתה. בבקשתו הקודמת ביקש המבקש לשנות את תאריך לידתו משום שלטענתו כאשר עלה לארץ הוא דיווח דיווח "שקרי" לגבי גילו. בעקבות דיווח זה, טען המבקש, גילו נרשם כשהוא צעיר בשלוש שנים מגילו האמיתי. לטענתו, הוא עשה זאת כדי שירשם שבעת עלייתו הוא בן 20 וזאת על מנת להתגייס לצה"ל ולשרת שירות קבע. המבקש אכן שירת בצה"ל 17 שנה אבל כאשר השתחרר, היה בן 37 על פי הרישומים ולא היה זכאי לפנסיה צבאית. כעת, טען המבקש, אודה אם בית המשפט יכיר בגילי "האמיתי".

 

כאמור, בקשה דומה לזו כבר הוגשה על ידי המבקש שלוש שנים לפני הדיון הנוכחי. בדיון זה, המבקש טען כי לאחר מאמצים רבים הוא הצליח להשיג משלטונות רומניה את תעודת לידתו המקורית, תעודה שלא הייתה מונחת בפני בית המשפט בעת שאלו פסקו בעניינו לפני שלוש שנים. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה וביקש לדחות אותה על הסף מן הטעם כי הנושא כבר נדון בפני בית המשפט הקודם ובקשתו נדחתה.


ניתוח סעיף 2 לחוק קביעת הגיל


סעיף 2 לחוק קביעת הגיל קובע כי במידה ובית משפט פסק על פי חוק זה את גילו של האדם, אותו אדם רשאי לבקש שינוי קביעה זו במידה והוא הצליח להשיג ראיות שלא היו לפני בית המשפט הקודם. בית המשפט מציין כי סעיף זה אינו חל במצבו של המבקש משום שעל פי בקשתו הקודמת, לא נקבע גילו כלל בבית המשפט ולכן אין גם תחולה לסעיף זה. כלומר, התנאי לתחולתו של סעיף 2 הינו שבית משפט יפסוק את גילו של האדם, ואילו בדיון הקודם בית המשפט אינו פסק את גילו של האדם אלא רק סירב לשנותו. על כן, הראיה החדשה שהציג המבקש צריכה להיבחן על סמך דין אחר שאינו סעיף 2 לחוק קביעת גיל.


בחינת ה"ראיה החדשה"


בית המשפט בחן האם באמת המבקש הצליח להשיג "ראיה חדשה". עיון בתעודת הלידה הראה כי היא לא תורגמה תרגום נוטריוני לעברית וכן, היא הוצאה ביום 15.5.206. כלומר, הרישום של התעודה נעשה ביום בו היא הוצאה. בית המשפט ציין כי גם אם סעיף 2 לחוק היה חל בעניינינו, הרי שלפי אותו סעיף, בית המשפט יכול שלא להיזקק לראיות חדשות והדבר מסור לשיקול דעתו. עם זאת, הראיה שהובאה על ידי המבקש לא הייתה באמת "ראיה חדשה". כמו כן, נקבע כי לא ניתן להגיד שאי אפשר היה השיג את הראיה לפני הדיון הקודם בבית המשפט.


שיקולי הצדק


למרות שבית המשפט דחה את הראיה כ"ראיה חדשה", הוא פנה לבחון את הסוגיה מבחינת שיקולי הצדק. דהיינו, האם התקיימו שיקולי צדק אשר בגינם ניתן היה לאפשר למבקש לפתוח בהליך נוסף לגבי שינוי שמו. בית המשפט קבע כי אין לאפשר כאמור. בפסק הדין נקבע כי אין לאפשר זאת מחמת שני נימוקים עיקריים: ראשית, כאשר המבקש פנה למשרד הפנים הוא לא ציין בשום מקום את גילו האמיתי. שנית, המבקש העיד בעצמו כי כאשר עלה לארץ הצהיר באופן מכוון על גיל שאינו נכון. לא ניתן לתת לאדם סעד מן הצדק כאשר הוא מגיע לבית המשפט וידיו לא נקיות. לסיכום, בקשתו של המבקש לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי נדחית. המבקש חויב לשלם הוצאות משפט של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ.
 


עודכן ב: 18/01/2012