עילת תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין הוכרה במשפט הישראלי בשורה של פסקי דין. מקור העילה הוא בדיני החוזים. עילת התביעה מקנה זכות לפיצויים לבן הזוג שנפגע כתוצאה מהפרת ההבטחה. אולם, על מנת שזכות זו תקום, הנפגע נדרש להוכיח בפני בית המשפט שההבטחה הייתה ממשית, אמיתית ורצינית.
כלומר, שנכרת הסכם משפטי מחייב כהגדרתו בחוק החוזים, לרבות מסוימות, גמירות דעת, קיבול והצעה. בפועל, בתי המשפט מכירים בעילת תביעה זו רק במקרים חריגים, בהם הוצגו ראיות חיצוניות שהצביעו על כוונה ממשית להתחתן. למשל, שליחת הזמנות לאורחים, קביעת אולם וכד'. דוגמא לעילת תביעה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה חוזית אשר הסעד המבוקש בה היה פיצויים עקב הפרת הבטחת נישואין. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת והנתבע חיו יחדיו במשך 4 שנים, החל משנת 1998 ועד מאי 2002. שני הצדדים היו גרושים ונולדו להם ילדים מנישואים קודמים. במהלך שנת 2002, הם עזבו את עיר מגוריהם, רמת גן, ועברו להתגורר בדימונה. כעבור חודש, הם שבו לרמת גן. במאי 2002, הם נפרדו. כל אחד מהצדדים הציג גרסה שונה באשר לסיבת הפרידה והתנהלות הכלכלית במהלך הזוגיות.
טענות הצדדים
לטענת התובעת, הנתבע נשא בעול מימון החיים המשותפים. לדידה, הנתבע השתכר סך של 50 אלף ₪ בחודש בעוד שמשכורתה הייתה 4,000 ₪. לאחר היכרותם, היא עזבה את עבודתה בעקבות הפצרות הנתבע. התובעת הוסיפה וטענה שבמהלך הזוגיות, הנתבע הבטיח לה שיתחתנו בעתיד. הבטחות אלו היו מפורשות, חד משמעיות וחזרו על עצמן פעמים רבות. לא זו אף זו, הנתבע הציע לתובעת נישואין ואף נקבע מועד לחתונה. לדידה, מהתנהגות זו היה ניתן ללמוד על חוזה מחייב להבטחת נישואין שנכרת בין הצדדים.
התובעת טענה שהנתבע הוא שיזם את הפרידה ובעקבותיה, חרב עליה עולמה. לשיטתה, לאחר הפרידה היא חוות דיכאון עמוק, התנתקה מחבריה ומשפחתה והלכה למעשה, הייתה במשבר נפשי וכלכלי. כתוצאה מכך, היה עליה לפנות לקבלת טיפול רפואי. לטענתה, בעקבות יחסו של הנתבע אליה במהלך הזוגיות, היא לא הייתה מסוגלת לשוב ולעבוד. בגין נזקים אלו, התובעת תבעה פיצויים.
מנגד, הנתבע טען שבמהלך כל תקופת חייהם המשותפים, הם חיו בהפרדה רכושית מלאה וחילקו באופן שווה את ההוצאות. לשיטתו, הוא מעולם לא ביקש מהתובעת להפסיק לעבוד והאחרונה קיבלה דמי אבטלה ועבדה לאורך כל הזוגיות. לטענת הנתבע, משכורתו הייתה נמוכה מכפי שנטען והוא מעולם לא הבטיח לתובעת להתחתן ולא הציע לה נישואין. כלומר, לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים. הנתבע הוסיף וטען שעזיבתו הייתה עקב רצון התובעת, שאסרה על הראשון להיכנס לדירתם המשותפת ואף החליפה מנעול לשם כך. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה שהיה מדובר בהפרת הבטחת נישואין מחייבת ולכן לא קמה לה זכאות לפיצוי. לדידו, גם אם הוא דיבר עם התובעת על נישואין, שיחות אלו לא השתכללו לכדי הסכם מחייב. שכן, לא נעשו פעולות על מנת לממש את תוכניות החתונה. יתרה מזאת, הנתבע טען שיחסי הצדדים הלכו והתדרדרו לאורך הזמן בעקבות התנהגות התובעת, שידעה אף היא שלא תהיה חתונה.
הבטחת הנישואין לא שוכללה לכדי הסכם מחייב
בפתח הדיון, השופטת ציינה שהמתווה הנורמטיבי לתביעה להפרת הבטחת נישואין היה קיים במשפט הישראלי. שורשי תביעה זו היו במשפט האנגלי ולפיהם, הפרת הבטחה להתחתן יש בה כדי לגרום לצד השני נזק עקב ההסתמכות על הנישואים העתידיים. אי לכך, יש לפצות את הנפגע. השופטת הדגישה שבתי המשפט קיבלו תביעות אלו רק בנסיבות בהן הייתה הוכחה ממשית, חיצונית וברורה לקיומה של ההבטחה. למשל, רישום ברבנות, קביעת תאריך וכד'.
במקרה זה, השופטת קבעה שהבטחות הנתבע לתובעת, גם אם ניתנו, לא הבשילו לכדי הבטחה מחייבת שהקימה לאחרונה זכות לקבל פיצויים בגין הפרתה. שכן, התובעת לא הוכיחה קיומן של אינדיקציות חיצוניות שהצביעו על כוונת הצדדים להתחתן. זאת מאחר והצדדים לא נרשמו ברבנות, לא הדפיסו הזמנות לחתונה ולא הזמינו אולם. להפך, התנהגות הצדדים בסמוך למועד שבו עתידה להיות החתונה, לטענת התובעת, העידה על כך שאף אחד מבני הזוג לא הסתמך על ההבטחה. יתרה מזאת, השופטת פסקה שגם אם נקבע תאריך לחתונה, הצדדים דחו אותו ולא ייחסו לו משמעות. כלומר, הדיבורים בין בני הזוג בעניין זה היו בעלמא.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה. השופטת קבעה שגם אם בני הזוג שוחחו ביניהם על כוונתם להתחתן, האמירה לא שוכללה לכדי הבטחה מחייבת שהפרתה הצדיקה פסיקת פיצויים לתובעת.
