ישנן מחלות אשר מוכרות בחוק כ"מחלות תעסוקתיות". עסקינן אפוא במחלה שיש לה קשר הדוק לעבודתו של העובד. למשל, מחלת הסרטן שמופיעה אצל עובדים שנחשפו לשמש באופן תדיר ולאורך זמן. על מנת לקבל פיצוי בגין נזקי המחלה התעסוקתית, יש לפנות למוסד לביטוח לאומי ולבקש שיכיר במחלה ככזו. לעיתים, לעובד יש אפשרות לתבוע גם את מעסיקו ולדרוש פיצויים בגין נזקי המחלה, מקום בו היא נגרמה עקב עוולה אזרחית כגון רשלנות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה נזיקית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת אובחנה כחולה במחלת הבריליוזוס בשנת 1998. החל משנת 1993 ועד מועד פרוץ תסמיני המחלה, התובעת עבדה כטכנאית שיניים. במסגרת עבודתה, היא נחשפה לחומר מתכתי בשם "בריליום". לטענת התובעת, המחלה נגרמה בעקבות החשיפה לחומר הבריליום בעבודתה. לדידה, מעסיקיה התרשלו ולא שמרו על הכללים שנדרשים בעת העבודה עם החומרהנ"ל, ולכן היא נחשפה אליו באופן בלתי בטיחותי. אי לכך, היא הגישה תביעה נגד מעסיקה והמעבדות בהן עבדה בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה ותבעה פיצוי כספי בגין נזקיה.
מנגד, הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה. כל אחד ממעבידיה של התובעת הכחיש את ההאשמות שיוחסו לו וטען כי הוא לא הפר כללי זהירות או גרם לאחרונה להיחשף לבריליום. נטען כי התובעת לא הוכיחה את אחריות מעבידה מכוח עוולה נזיקית ולכן לא קמה לה זכאות לפיצויים. יש לציין שהמוסד לביטוח לאומי הכיר במחלה כ"מחלה תעסוקתית" וקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 90%.
דיון והכרעה - קשר סיבתי בין רשלנות בחשיפה לחומר ובין התפתחות המחלה
השאלה הראשונה בה השופט נדרש להכריע הייתה מה היה הגורם למחלתה של התובעת. כל אחד מבעלי הדין הגיש חוות דעת רפואית מטעמו בעניין זה. אולם, מאחר שבעלי הדין לא הסכימו ביניהם, בית המשפט מינה מומחה מטעמו. על סמך חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, השופט פסק שמחלת התובעת נגרמה כתוצאה מחשיפה לבריליום. השופט ציין שחוות דעתו של המומחה הייתה אמינה, חד משמעית וברורה ולכן הוא אימץ את קביעתו בעניין.
באשר לקשר הסיבתי בין מחלת התובעת לעבודתה כטכנאית שיניים, השופט קבע שקשר מעין זה התקיים. לפסיקתו, התובעת נחשפה במהלך עבודתה אצל הנתבעים לחומר הבריליום ובעקבות זאת חלתה. משכך, הוא נדרש לברר את המקור לחשיפה. כלומר, האם היה מדובר בהפרה של כללי הזהירות או רשלנות מצד הנתבעים.
מחומר הראיות שהוצג בפני השופט עלה כי הנתבעים לא שמרו על כללי הבטיחות לעניין דרך אחסנת החומר והשימוש בו. בנוסף, הנתבעים לא הקפידו על שימוש בציוד ומסיכות אישיות על ידי העובדים ואף לא סיפקו לאחרונים הדרכה באשר לסכנות שהיו טמונות בחומרים המסוכנים, כנדרש. כמו כן, נקבע שחלק מהנתבעים נמנעו מלדווח למשרד העבודה על שימוש במתכות מסוכנות, בהתאם לדרישות החוק. לאור האמור לעיל, השופט הגיע למסקנה שהנתבעים הפרו את תקנות הבטיחות ומשכך, הפרו חובה חקוקה.
לא זו אף זו, השופט קבע כי היה ניתן להטיל אחריות על הנתבעים לנזקי התובעת מכוח עוולת הרשלנות. בפסק הדין הודגש כי אי ההקפדה על תקנות הבטיחות עלתה כדי הפרה של חובת זהירות מושגית שמעביד חב כלפי עובדו. נקבע כי הנתבעים היו מודעים לסכנה שהייתה טמונה בחומר הבריליום ולמרות זאת הם לא הנחו את עובדיהם לנקוט באמצעי זהירות שונים בעת המגע עם החומר.
השופט ציין כי גם אם חלק מאמצעי הזהירות ננקטו, לא היה בהם די על מנת לקיים את חובת הזהירות. לכן, בנסיבות העניין, נקבע כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית וכאמור, מעשיהם גרמו למחלת התובעת. קרי, התקיים הקשר הסיבתי בין החשיפה לחומר לבין המחלה. אי לכך, בית המשפט קבע כי הנתבעים התרשלו כלפי התובעת. הנתבעים חויבו בפיצוי כספי לתובעת בגין נזקיה שנגרמו בעקבות המחלה. ראשי הנזק בגינם נפסק לה פיצוי היו: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות וניידות וכאב וסבל. בסופו של יום, השופט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי לתובעת.
.png)
