עתירת אסיר עולם להקצבת עונש מאסר עולם

חוק שחרור על תנאי ממאסר קובע את ההסדרים לפיהם וועדת שחרורים הפועלת מטעם שירות בתי הסוהר ממליצה על קציבת עונשו של אסיר עולם בפני נשיא המדינה. החוק תוקן ויצר הבחנה בין שני סוגי אסירי עולם:

• אסיר עולם אשר יכול לבקש מהוועדה לבחון את בקשתו, אולם הוא יכול לעשות זאת רק לאחר שבע שנים מיום מאסרו, ובתנאי שהתקופה שעליה תמליץ הועדה לא תפחת משלושים שנה.
• אסיר עולם שהוטל עליו עונש של שני מאסרי עולם מצטברים או יותר, זכאי לבקש דיון בעניינו רק לאחר 15 שנה מיום מאסרו, ובלבד שתקופת מאסרו לפני השחרור לא תפחת משלושים שנה גם כן.

במקרה הנוכחי, אסיר שנדון לשני מאסרי עולם מצטברים בגין רצח חברתו ואמה, עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים על מנת שזה יורה לוועדה כבר עכשיו, עשר שנים לאחר תחילת ריצוי עונשו, לדון בעניינו ולבחון את בקשתו להגיש המלצה לחנינה.

טענות הצדדים

בא כוחו של האסיר טען שתי טענות מצטברות. ראשית, הוא טען כי ההבחנה בין אסיר המרצה מאסר עולם אחד, ובין אסיר המרצה שני מאסרי עולם, פוגעת בכבוד האסיר, והיא אינה מידתית ומפלה. שנית, הוא טען כי החוק תוקן לאחר שנגזר עונשו של האסיר, ואין להחיל אותו על עניינו של מרשו מבחינה רטרואקטיבית.

המדינה טענה כי לאסיר אין "זכות" לחנינה, ומכאן שלא ניתן לטעון כי החוק פוגע בזכותו. עוד טענה המדינה כי החוק לא הפלה בין אסירי עולם אלא יצר הבחנה בין שני אסירים שונים. "ראוי שיהיה דין שונה בין מי שקיפח את חייו של אדם אחד, לבין מי שביצע מעשה שקיפח את חייהם של שני אנשים ויותר", טענה המדינה. לגבי טענת הרטרואקטיביות, המדינה טענה כי ראשית מדובר היה ב"חקיקה אקטיבית שיכולה לחול על האסיר". כמו כן, נטען כי במקרים בהם המחוקק אומר במפורש שהוא מחיל את החוק גם על אנשים שכבר הורשעו, הרי שאין לטעון כנגד התחולה של החוק.

החלטת בית המשפט

בית המשפט קבע כי טענותיו של האסיר לא היה ברורות, וזאת בלשון המעטה. לדוגמא, האסיר טען למעשה כנגד תחולת החוק ככזה. דהיינו, הוא לא טען לפרשנות שונה, אלא ביקש מבית המשפט לבטל את מעשה החקיקה. "לשון החוק היא ברורה, היא יוצרת הבחנה בין אסיר שמרצה מאסר עולם אחד, לבין אסיר שמרצה מספר מאסרי עולם", קבע בית המשפט.

הסמכות לדון בעתירתו של האסיר

בית המשפט הוסיף כי סמכותו לדון בעניינו של האסיר, ביושבו כבית המשפט לעניינים מנהליים, מוסדרת בחוק שחרור על תנאי. על פי חוק זה, אסיר יכול לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים רק לאחר שעניינו נדחה בפני ועדת השחרורים. במקרה הנוכחי, האסיר טרם ביקש כלל מוועדת השחרורים לדון בעניינו, ולכן היה נראה כי לא היה בסמכותו של בית המשפט לדון בעתירתו כלל. למרות קביעה זו, בית המשפט התייחס גם לגופן של הטענות.

שאלת הרטרואקטיביות

האסיר טען כנגד תחולתו הרטרואקטיבית של ההסדר. בפסק הדין נקבע כי בתי המשפט, בשורה של פסקי דין, קבעו כי חוק אשר אמור לחול מיום כניסתו לתוקף ואילך על מצבים קיימים, אינו חוק שהוא רטרואקטיבי אלא אקטיבי. ההסדר הנוכחי שתוקן באמצעות החוק החדש, החיל עצמו גם על אסירים ותיקים שמרצים מאסרים. זוהי איננה החלה רטרואקטיבית משום שאין הוא פוגע בפעולות שהסתיימו בעבר, אלא הוא מוחל על מקרים עתידיים בהן תידון שאלת קציבת העונש של האסירים.

השופט קבע כי גם אם היה ניתן לומר שהחוק החיל עצמו רטרואקטיבית, ולא זה היה המצב במקרה הנוכחי, הרי שהלכה ידועה היא שברגע שהמחוקק מגלה את דעתו בצורה מפורשת, כי חוק מסוים יחול גם באופן רטרואקטיבי, הרי שיש תחולה לחוק גם אם היא נקבעה בדיעבד לכאורה. לסיכום, טענתו של האסיר נדחתה. הוועדה שהמליצה לנשיא לקצוב את עונשיהם של אסירי עולם לא הייתה רשאית לדון בעניינו, וזאת משום שחלפו רק עשר שנים ממועד מאסרו.