יחסי הורים ילדים מבוססים על אמון, אהבה וקרבה. לא פעם, אחד מהצדדים ביחסים אלו מעוניין להיטיב עם הצד השני כאשר הוא נמצא בקשיים שונים. זאת על ידי מתן מתנה, הלוואה וכד' שיסיעו בהתמודדות עם המצב. אולם, לעיתים, דווקא בעקבות הטבה זו, יחסי הצדדים עולים על שרטון. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, בית המשפט דן בשאלה האם התובע היה זכאי לבטל את משכון דירתו שנעשה לצורך הבטחת חיובם של בנו וכלתו. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע, אלמן כבן 81, משכן את דירתו שלו, על מנת להבטיח את חיובם של הנתבעים לבנק בעקבות הלוואה שנטלו. ההלוואה זו שימשה את הנתבעים לצורך רכישת דירת מגורים חדשה. הבנק שהעניק את ההלוואה דרש מספר בטוחות.
אי לכך, הנתבע פנה לאביו וביקש את שיעבוד דירתו על מנת להבטיח את ההלוואה. כאמור, האב הסכים לכך. לטענת התובע, בנו וכלתו הבטיחו להשיב את ההלוואה לבנק הממשכן ולהסיר את השעבוד על הדירה, עם קבלת התמורה ממכירת דירתם הקודמת. אולם, דירה זו לא נמכרה ולכן הנתבעים השכירו אותה במשך 10 שנים ושילמו מידי חודש החזר כספי לבנק. במהלך שנת 2005, פרץ משבר כלכלי וזוגי בין הנתבעים בעקבותיו הם נאלצו למכור בכינוס נכסים את שני בתיהם. אולם, גם לאחר מכן, הם לא הצליחו לסלק את מלוא חובותיהם הכספיים, לרבות ההלוואה שניטלה מהבנק. משכך, המשכנתא על דירתו של התובע לא בוטלה ובמהלך שנת 2007, הבנק ביקש לממשה.
טיעוני הצדדים
לטענת התובע, הוא הסכים לחתום על מסמכי ההלוואה לאחר שהוטעה ורומה על ידי הנתבעים, אשר גרמו לו לחשוב שהוא חותם כערב ולא כלווה. בנוסף, נטען שהנתבעים התחייבו למכור את הדירה הראשונה שהייתה בבעלותם ולפעול להסרת השעבוד על ביתו. על סמך אמירה זו, התובע טען שהסכים לסייע לבנו. אולם, בפועל הנתבעים נמנעו מהסרת השעבוד ותשלום הלוואה. מנגד, הנתבעת טענה שהנתבע הציג בפניה מצג לפיו התובע הסכים לשעבד את דירתו כמתנה לבני הזוג. לכן, לא היה מקום לקבל את התביעה. מצד שני, הנתבע לא הגיש כתב הגנה אך התנגד להותרת אביו הקשיש ללא מקום מגורים ראוי.
הכרעה
בפתח הדיון, השופטת קבעה שמשכון ביתו של התובע לא ניתן במתנה לנתבעים, כטענת הנתבעת. שכן, לא היה הגיון בכך שהתובע יעניק לבנו וכלתו במתנה את ביתו היחיד, במיוחד לאור העובדה שקודם לכן היו בין הצדדים יחסים עכורים.
השופטת פסקה שבין הצדדים נכרת הסכם מכללא. כלומר, על יסוד האמון והאהבה שהתובע רכש לבנו, הוא החליט לסייע לו במשכון ביתו לצורך ההלוואה. זאת בתמורה להבטחת הנתבע לשלם את מלוא החוב לבנק ולהסיר את השעבוד על הדירה בהקדם. השופטת ציינה שכל הורה סביר אחר היה מסכים לסייע לילדיו בצורה דומה. אולם, לדעתה, הורה סביר לא היה מסכים לסכן את קורת הגג היחידה שמעל ראשו ללא תמורה.
השופטת הסיקה מכך שהחלטת התובע להטיב עם בנו וכלתו הרעה בפועל את מצבו שלו. לאור קביעה זו, והעובדה שבין הצדדים נכרת הסכם מכללא, השופטת קבעה שדחיית התביעה הייתה עלולה לעלות לכדי התכחשות להתחייבות שניתנה לתובע. לא זו אף זו, הרי שעל הנתבעים חלה חובה לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי התובע, מכוח יחסי המשפחה והעובדה שהאחרון משכן עבורם את ביתו ושיתף עמם פעולה. שכן, בפסיקה נקבע שבין בנק לממשכן יש חובת אמון, ולכן קל וחומר שגם בין בני משפחה הנמצאים במצב זהה תשרור חובה זו.
בסופו של דבר, השופטת קבעה שלא היה ניתן לבטל את תוקף משכון ביתו של התובע. עם זאת, היא חייבה את הנתבעים להשיב לאחרון את הסכומים ששילם לבנק הממשכן, לרבות הסכומים אותם הוא היה עתיד לשלם.
