כאשר בני זוג שנישאו לאחר שנת 1978 מחליטים להתגרש, חל עליהם חוק יחסי ממון. חוק זה קובע שחלוקת הרכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים תעשה באופן שווה בין שני בני הזוג, כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם ממון. לעיתים, ישנו קושי בהגדרת המועד הקובע לתחילת הסדר החלוקה. זאת כאשר מדובר בבני זוג שמועד נישואיהם המדויק אינו ידוע, או כאשר הם נישאו, התגרשו, התחתנו בשנית והתגרשו. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, בית המשפט נדרש להכריע מה היה המועד הקובע כתחילת איזון המשאבים בין הצדדים. ראשית הפרשה בשנת 1987, אז התחתנו התובעת והנתבע, שהיו מבני העדה מוסלמית. לשניים נולדו חמישה ילדים וביום 11.05.99 הם התגרשו. ביום 11.08.99, הם התחתנו בשנית. בחודש דצמבר 2005, הנתבע עזב את דירת בני הזוג ובמאי 2006, הוא הגיש לבית הדין השרעי תביעה להכרזת סכסוך. במסגרת תביעה זו, הנתבע ביקש לקבוע גירושין בינו לבין התובעת. ביום 26.12.06, בית הדין השרעי הכריז על גירושי הצדדים.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, מועד תחילת איזון המשאבים היה ביום תחילת נישואיהם הראשונים. כלומר, שנת 1987. לדידה, פסק דינו של בית הדין השרעי שקבע את גירושיהם הראשונים לא היה בגדר הסכם ממון. יתרה מזאת, התובעת טענה שפסק דין זה בוטל עם נישואיהם השניים של הצדדים ובכך הופרו תנאים שונים לתחולת ההסכם, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט. לבסוף, נטען שפסק הדין הראשון לעניין הגירושים היה ניתן לביטול מכוח שינוי נסיבות מהותי.
מנגד, הנתבע טען שפסק דינו של בית הדין השרעי לעניין גירושיהם הראשונים ביטא את סיום המחלוקות הרכושיות והווה הסכם ממון שהסדיר את כל זכויות הצדדים. לכן, לדעתו, מועד איזון המשאבים היה ביום נישואיהם השניים של בני הזוג.
מועד תחילת איזון המשאבים
לאחר שמיעת טענות הצדדים והפירושים שהם נתנו לפסק הדין הראשון שניתן על ידי בית הדין השרעי, השופט קבע שפסק דין זה עלה לכדי הסכם ממון. כלומר, השופט אימץ את טענת הנתבע בעניין. הודגש שבמעמד מתן פסק הדין הראשון, הצדדים הביעו באופן חופשי ורצוני את הסכמותיהם להסדר הרכושי שנקבע. בכך, התמלא התנאי של סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון לפיו על בית המשפט לאשר הסכם ממון רק לאחר שנוכח שבני הזוג מבינים את משמעותו וניסחו אותו בהסכמה חופשית.
במקרה זה, הצדדים התנו את קיום ההסכם בקיום גירושין מסוג "באאו אינונה סוגרא". כלומר, גירושין בהם התובעת עתידה הייתה להיות חופשייה עם עצמה, לאחר תום תקופת ההמתנה. השופט טען שהתניה זו הייתה בגדר תנאי מתלה לקיום החוזה. קרי, תנאי בלעדיו אין קיום לחוזה. בפועל, לאחר תקופת ההמתנה, הצדדים התחתנו בשנית. החתונה נבעה מרצונם ההדדי לשוב להיות נשואים ולכן, התובעת לא הייתה חופשייה עם עצמה. כלומר, בשל העובדה שהתנאי לא קוים, הרי שהסכם הגירושין כולו היה בטל, לפסיקת השופט. דהיינו, התובעת לא הייתה זכאית לזכויות אזרחיות וממוניות שהובטחו לה במסגרת הסכם הגירושין. השופט קבע שלא היה ניתן להטיל את האחריות לאי קיום תנאי ההסכם הגירושין הראשון על מי מהצדדים מאחר שהם החליטו יחדיו להתחתן בשנית.
עם זאת, השופט קבע ששלילת כל זכויותיה הרכושיות של התובעת בעקבות הנישואים השניים וביטול הסכם הממון הראשון עלתה לכדי חוסר תום לב. כמו כן, השופט ציין שעמדת הנתבע לפיה מועד תחילת האיזון היה בנישואים השניים, לא עלתה בקנה אחד עם תכלית חוק יחסי ממון. שכן, קבלת עמדה זו הייתה מובילה לנישול התובעת מזכויותיה הרכושיות שנצברו בעקבות קשר הנישואים הראשון. זאת כאמור, בניגוד לחוק. לכן, השופט דחה את עמדת הנתבע בנושא זה.
בסופו של דבר, השופט קבע שפסק הדין הראשון שהכיר בצדדים כגרושים עלה לכדי הסכם ממון, אך מועד תחילת איזון המשאבים בין התובעת לנתבע היה בעת תחילת נישואיהם הראשונים.
