כאשר הורים לילדים נפרדים, הם נדרשים להכריע מי מהם יהיה ההורה המשמורן. קרי, ההורה שבחזקתו ישהו הילדים מרבית הזמן, והוא שיהיה האחראי העיקרי על הטיפול בהם. במרבית המקרים, האם מקבלת את המשמורת. לעיתים, עד להכרעה בעניין זה, יש להחליט מי מההורים זכאי למשמורת זמנית. כלומר, החזקת הילדים והטיפול בהם עד לאחר שנקבע מיהו המשמורן הקבוע. כאשר העניין נדון בבית המשפט, העיקרון המנחה בקביעת זהות ההורה המשמורן הוא טובת הילד. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד. הבקשה הוגשה על ידי אביה של הקטינה, אשר עמדה במרכז הסכסוך, נגד אמה. על פי עובדות הבקשה, המבקש והמשיבה היו נשואים זה לזו עשרים שנה ובשנת 1996 נולדה להם ילדה. במהלך פברואר 2007, המשיבה עזבה את ביתם המשותף ועבר לגור בבית הוריה.
טיעוני הצדדים
לטענת המבקש, מאז הפרידה, הקטינה התגוררה לסירוגין אצל אמה ואביה. אולם, לקראת תחילת שנת הלימודים בספטמבר 2007, המשיבה פנתה למנהל מחלקת החינוך שהיה ממונה על בית ספרה של הקטינה וביקשה ממנו אישור להעבירה למוסד חינוכי אחד, בקרבת מקום מגורי הוריה. המבקש טען שפעולה זו נעשתה על דעת המשיבה בלבד, מבלי להתייעץ עמו ובמסגרת ההחלטה, כלל לא נשקלה טובת הקטינה. משכך, הוגשה הבקשה דנן בה בית המשפט התבקש להורות על החזרת הקטינה לבית הספר הקודם. בנוסף, המבקש ביקש להעניק לידיו את המשמורת הזמנית על הקטינה.
מנגד, המשיבה טענה שלבית המשפט לא הייתה סמכות עניינית לדון בבקשת ההחזרה או בנושא המשמורת. זאת מאחר שהצדדים כבר הגישו תביעת משמורת בבית הדין השרעי וההליך היה תלוי ועומד בעת הדיון דנן. בנוסף, נטען שעזיבת בית הצדדים בשנת 2007 לא נעשתה מרצונה החופשי של המשיבה, אלא היא גורשה מהמקום. למרות זאת, היא ניסתה לשמור על טובתה של הקטינה ולא הפסיקה את לימודיה בבית הספר במקום מגוריה, על אף המרחק מבית הוריה. זאת ועוד, נטען שטובתה של הקטינה הייתה להישאר עם המשיבה. זאת לאור ההתעללויות הנפשיות והפיזיות מצד המבקש במשיבה.
הותרת המשמורת הזמנית על כנה
בפתח הדיון, השופטת הבהירה שלבית המשפט הייתה סמכות עניינית לדון בבקשה. זאת לאור סעיף 13 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995. על פי סעיף זה, ניתן לדון בתביעות משמורת בעדה המוסלמית גם בבית משפט לענייני משפחה, ולא רק בבית הדין השרעי. באשר לטענת המשיבה לפיה הייתה תביעת משמורת תלויה ועומדת בבית הדין השרעי, השופטת קבעה שאמירה זו לא הוכחה. הודגש שנטל ההוכחה בעניין זה הוטל על כתפי המשיבה, אשר לא הביאה אסמכתאות לכך שהוגשה תביעה בעניין ושעתידה הייתה לדון בבית הדין השרעי. לפיכך, נקבע שלבית המשפט הייתה סמכות לדון בבקשה ובתביעה.
לגופו של עניין, השופטת דחתה את בקשת האב למשמורת זמנית על הקטינה. הודגש שככלל, העיקרון המנחה בקביעת המשמורת הוא טובת הילד. אולם, במקרה זה, לא היה ניתן לדעת מה הייתה טובתה של הקטינה. זאת מאחרולא ניתנה חוות דעת מקצועית בעניין ובאי כוח הצדדים נמנעו מלחקור את בעלי הדין על תצהירים. כתוצאה מכך, השופטת הייתה לדבריה, "כסומא באפלה". עם זאת, מאחר שלא היה ברצונה לגרום לשינוי קיצוני נוסף בחיי הקטינה, היא החליטה שלא להעביר את המשמורת למבקש. אולם, הודגש שהיה על הצדדים להסכים למינוי מומחה בתיק עד למועד המשפט בתיק העיקרי, בו תוכרע שאלת המשמורת הקבועה. בהיעדר הסכמה זו, השופטת הבהירה שבית המשפט הוא שימנה את המומחה. בסופו של דבר, בקשת המשמורת הזמנית של האב נדחתה והקטינה נותרה בידי אמה. בנוסף, השופטת דחתה את הבקשה להוצאת סעד זמני להחזרת הקטינה לבית ספרה הקודם.
