כאשר מתרחשת תקיפה אשר כתוצאה ממנה נגרמות פגיעות לאחד הצדדים, האפיק המשפטי המתאים לטיפול בה הוא האפיק הפלילי. עם זאת, במקרים מסוימים, ובעיקר כאשר מוחלט על אי הגשת כתב אישום פלילי, ניתן לעשות שימוש בהליך האזרחי, ובמסגרתו בדיני הנזיקין, על מנת לפצות את הצד שנפגע על נזקיו. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא להליך כאמור.
יש לכם שאלה?
פורום נזיקין
התובע, שהיה הבעלים של כלבת ציד, ירד עם כלבתו לגינה הציבורית. הנתבעים, אב ובנו, ירדו אף הם עם כלבתם לאותה הגינה. עובר לאותו היום, כלבתו של התובע תקפה מספר פעמים את כלבתם של הנתבעים, כך שהתובע היה מודע לצורך בקשירת וריסון כלבתו, ואף הוזהר בנושא לא אחת על ידי המשטרה ושכניו, ובכלל זאת על ידי הנתבעים. אף על פי כן התובע נהג להסתובב עם כלבתו בגינה שהיא אינה מרוסנת באמצעות זמם או רצועה.
ביום המקרה, בעת שירד התובע לגינה כלבתו הייתה קשורה אליו, וכך גם בעת המפגש עם הנתבעים. לאחר שהנתבעים עזבו את הגינה, התובע שיחרר את כלבתו.
בשלב מסוים, הנתבעים חזרו לגינה, הצטיידו במקלות, ורדפו אחרי כלבתו של התובע במטרה להכותה. בעקבות כך, בין התובע לבין הנתבעים נוצר מגע אלים, במהלכו הנתבעים עשו שימוש במקלות כנגד התובע. התובע נפצע ופונה באמצעות אמבולנס לצורך קבלת טיפול רפואי בבית חולים. במקביל, גם הנתבעים הגיעו לחדר מיון לצורך טיפול בחבלות שונות על גופם. המשטרה חקרה את האירוע, אולם לא מצאה לנכון להגיש כתב אישום כנגד מי מהמעורבים.
התובע בחר בתביעה נזיקית על הנזקים שנגרמו לו. התובע טען כי הנתבעים יזמו את האירוע האלים, שכן תקפוהו כאשר ניסה להגן על כלבתו. מנגד, הנתבעים טענו כי התובע הוא שתקף אותם, והם פעלו מתוך הגנה עצמית, ולכן הגישו תביעה שכנגד.
הכרעת בית המשפט
השופטת קיבלה את גרסת התובע, אשר נתמכה בעדויות של חבריו אשר שהו במקום בעת האירוע. ההצטיידות במקלות והריצה המכוונת לתובע ולכלבתו העידו על כוונתם האלימה של התובעים מלכתחילה, ולא היה משקל לכך שהנתבעים התמקדו תחילה בפגיעה בכלבה בלבד.
השופטת קבעה כי הנתבעים, אשר עדויותיהם היו מלוות בסתירות רבות, לא פעלו מתוך הגנה עצמית, אלא התובע הוא שנהג כך, לאור תוקפנותם של הנתבעים. לפיכך, השופטת דחתה את התביעה שכנגד.
השופטת בחנה האם חלו על הנתבעים הגנות כלשהן לפי סעיף 24 לפקודת הנזיקין, אולם הכריעה כי פעולות הנתבעים בנסיבות העניין לא עמדו בדרישות הסבירות והמידתיות אשר היו כלולות בסעיף.
לצורך הכרעה בשאלת גובה הנזק, השופטת עמדה על הנזקים אשר נגרמו לתובע מהתקיפה. השופטת ציינה כי התובע סבל מחתכים ופגיעות בראשו, אולם לא הוכיח הוצאות ונזקים מיוחדים מלבד הפינוי באמבולנס וקבלת שירותי חדר מיון.
עם זאת, השופטת קבעה כי התובע עבר חוויה כואבת ומשפילה, ולכן למרות שלא סבל מנזקים חמורים או נכויות, היא התחשבה במימד התוקפנות שהפגינו הנתבעים כלפי התובע. כמו כן, השופטת ציינה את הסכנה החברתית באי ריסון אלימות מהסוג שהנתבעים הפעילו. מכיוון שכך, השופטת פסקה לזכות התובע פיצויים עונשיים. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קיבל את התביעה, וחייב את הנתבעים לשלם לתובע סכום של כ-20,000 ₪.
.png)
