בעונת הרחצה ישנם מקרים לא מעטים של טביעות, המסתיימות באובדן חיי אדם. לא פעם, טביעות אלו יכולות להימנע באמצעות מעט יותר תשומת לב מצד רשויות הפיקוח וההצלה, או מודעות המתרחצים עצמם. במקרי טביעה בים עולה השאלה מיהו האחראי לכך – האם זהו המתרחץ שנכנס לים חרף הגלים הגבוהים או שמא האחריות מוטלת על המצילים, אשר כשלו בפעולות החילוץ וההצלה. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
פורום תאונות כלליות
פורום נזיקין
במקרה דנן, בית המשפט דן בשאלת חבותה של עירייה לפיצוי בני משפחתו ועזבונו של מנוח שטבע למוות בחוף הים בהיותו בן 17.5 שנים. על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח ואחיו הגיעו לחוף הים והתיישבו בקרבת סוכת המציל, שהייתה מאוישת אותה עת. הם נכנסו לים ונסחפו במים הסוערים. אחיו של המנוח חולצו, אך הלה אבד בין הגלים ולאחר חצי שעה גופתו נמצאה.
טיעוני הצדדים
התובעים הגישו תביעתם נגד עיריית תל אביב, האחראית על החופים ושירותי ההצלה ונגד המדינה. לטענתם, העירייה והמדינה התרשלו והפרו חובה חקוקה בכך שלא פיקחו כראוי על שירותי ההצלה שניתנו בחוף ועל עבודת המצילים. התובעים טענו שבזמן המקרה, אחד משלושת המצילים שהיו אמורים להיות במקום כלל לא היה והשני ישן. כלומר, בפועל, רק מציל אחד עסק בהצלה. כאשר המנוח תבע, חלפו דקות ארוכות עד שהמציל השני הושיט ידו לעזרה. עוד נטען שסידורי ההצלה בחוף היו לקויים מאחר והמצילים במקום נדרשו לפקח על רחצתם של מתרחצים רבים בשטח גדול מדי, כך שעבודתם לא הייתה אפקטיבית.
מנגד, כל אחד מהנתבעות חלקה על חבותה. כל אחת מהן סברה שפעולות ההצלה נעשו בהתאם לנדרש ולא הייתה כל התרשלות במעשיהן, או הפרת חובה חקוקה. הנתבעות טענו שלא היה קיים כל קשר סיבתי בין מות המנוח לפעולות ההצלה. שכן, המנוח נכנס למים מבלי שהוא ידע לשחות ובכך הוא הסתכן מרצון והיה לו אשם תורם בשיעור של 100%.
נסיבות מותו של המנוח
לאחר שמיעת עדויות אחי המנוח והמצילים, השופט קבע שהנפטר נכנס לים חרף העובדה שלא ידע לשחות. בשלב מסוים, החלו גלים גבוהים וזרמים חזקים והמנוח ואחיו נסחפו בזרם. שני אחיו של המנוח נופפו בידיהם ואז התפצלו: אחד נותר עם המנוח על מנת לסייע לו והשני שחה לכיוון החוף במטרה לקרוא לעזרה. במקביל, מתרחצים אחרים בים הבחינו במצוקת בני המשפחה ופנו גם הם לקרוא לעזרה. השופט קבע שבחוף היו שלושה מצילים, ואחד מהם יצא למקום מצויד בגלגל הצלה, והגיע לאחיו של המנוח לאחר שמתרחצים אחרים העניקו להם סיוע ראשוני. רק לאחר מכן, המציל הבין שהיה אדם נוסף במים והזעיק את המציל הנוסף, שישן אותה עת. אולם, היה זה מאוחר מידי וכאשר המצילים הגיעו למנוח, הלה כבר נפטר.
אחריות העירייה
השופט קבע שבמקרה זה, הייתה מוטלת על העירייה חובת זהירות כלפי המנוח. שכן, לעירייה, כמפעילה של חופי רחצה עירוניים, חובה לדאוג למתרחצים. זאת בפרט מאחר שאפשרות הטביעה בחוף כלולה במסגרת הסיכונים הצפויים ולכן, יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע אותם. לא זו אף זו, השופט קבע שהעירייה הפרה את החובה כאשר אפשרה לאחד מהמצילים שהיו במשמרת לישון אותה עת.
בנוסף, קצב ביצוע פעולות ההצלה היה איטי וגם לאחר שקראו לעזרה, רק אחד מהמצילים יצא לכיוון האחים. השופט פסק שהיה ראוי להעיר את המציל השלישי משנתו ברגע קבלת הקריאה ולא להמתין עד לאחר הגעתו של המציל הראשון למקום. לבסוף, השופט פסק שהיה קיים קשר סיבתי בין התנהלות המצילים למות המנוח. לקביעתו, הדרך בה פעלו שירותי ההצלה הביאו לכך שהסיוע לא היה מיידי ואפקטיבי והעיכוב שנוצר הביא לכך שהמנוח אבד בין הגלים ומצא את מותו.
אחריות המדינה
בעניין זה, השופט קיבל את עמדתה של המדינה וקבע שלא הוכחה כל התרשלות מצדה בפיקוח על חופי תל אביב. נקבע שהמדינה פיקחה ככל האפשר על רשויות ההצלה בים ולא היה באפשרותה לשלוח פקח לכל חוף מוכרז בכל עת, על מנת לוודא שהמצילים והעירייה מבצעים עבודתם נאמנה. כלומר, השופט קבע שהאחריות למות המנוח הייתה של העירייה בלבד. לבסוף, השופט קבע שהמנוח נכנס לים בעת שלא ידע לשחות והיה מודע לסיכון שבכך. אי לכך, נזקף לזכותו אשם תורם בשיעור של 25%, ויתר האחריות למקרה הוטלה על העירייה.
