על פי הכלל של מעשה בית דין, עילת תביעה שנדונה בין שני בעלי דין וניתן בה פסק דין חלוט, אין אפשרות להעלותה בשנית במסגרת תובענה חדשה בין שני הצדדים. אולם, לכלל זה ישנם חריגים ואחד מהם הוא תביעת מזונות. משמעות הדבר הוא שגם אם ניתן פסק דין שקבע את סכום המזונות אותו חויב מי מההורים לשלם, ניתן להגיש תובענה בגין אותה עילת תביעה ונגד אותו בעל דין בשנית. זאת משום שגובה המזונות משתנה בחלוף השנים ועל פי צרכי הקטינים שמשתנים אף הם. דוגמא להגשת תביעה נוספת לקביעת סכום המזונות ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, בית המשפט דן בתביעת מזונות שהוגשה על ידי אם הילדים. על פי העובדות, התובעת והנתבע נישאו זה לזו וכתוצאה מהנישואים, נולדו להם שני ילדים. הצדדים התגרשו בשנת 1999 ועובר לכך ערכו הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם הנתבע חויב לשלם סך של 2,700 ₪ כסכום מזונות הקטינים, בתוספת מחצית מההוצאות החינוכיות והרפואיות שלהם.
טענות הצדדים
לטענת התובעת, בסכום זה לא היה די על מנת לכסות את צרכי הקטינים. לכן, היא עתרה לחיוב הנתבע בסכום גבוה יותר. התובעת העמידה את כלל צרכיהם של הקטינים על סך של 5,000 ₪ לחודש בנוסף לדמי המדור בסך 2,400 ₪. לדידה, הכנסתו החודשית של הנתבע הוערכה בסך של 30 אלף ₪, בעוד שהיא השתכרה 5,000 ₪, לכל היותר. לכן, הכנסתו החודשית הייתה גבוהה יותר והיה בכוחו לשלם סכומים נוספים בגין מזונות הקטינים ודמי המדור.
מנגד, הנתבע טען שצרכי הקטינים כוסו באמצעות סכום זה והוא אף שימש למעבר ממה שנקבע בהסכם. לדידו, הוא נשא לבדו בעול ההוצאות החריגות של הקטינים, למרות שבמסגרת ההסכם התובעת התחייבה לשאת במחציתן. יתרה מזאת, נטען שהנתבע היה מעורב מאוד בחיי הקטינים, דאג להם, טיפח אותם והעניק להם תמיכה נפשית וכלכלית ולכן, לא היה מקום להוסיף לסכום המזונות מעבר לסך שנקבע.
הנתבע הוסיף שהכנסתו החודשית הייתה פחותה ממה שנטען על ידי התובעת, והוא השתכר 8,200 ₪ לחודש, לכל היותר. לשיטתו, בידי האם היו 50 אלף דולר תמורה ממכירת ביתם המשותף של הצדדים ולכן יכולתה הכלכלית הייתה גבוהה יותר. באשר לסכומים שנתבעו, הנתבע טען שהם היו מוגזמים ולא שיקפו את רמת החיים של הצדדים טרם הגירושים. על טענות אלו השיבה התובעת שמטרתו של הנתבע בתשלום ההוצאות החריגות הייתה לרצות את הקטינים ולהשיג את אהבתם.
דיון והכרעה - סכום המזונות הוגדל
בפתח הדיון, השופט ציין שבית המשפט נדרש לבחון מחדש את צרכי הקטינים ולא היה מקום להתבסס על ההסכם שנקבע בין הצדדים בעבר. שכן, לא מן הנמנע שבמהלך הזמן התרחש שינוי נסיבות שהצדיק את תביעת המזונות החדשה והגדלת הסכום המשולם.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים באשר ליכולות הכלכליות שלהם ועל פי הראיות שהוגשו בנושא, השופט החליט לקבל את התביעה. מאחר שהנתבע לא הביא ראיות לגובה משכורתו בשנים נשוא התביעה, למרות שהייתה לו שליטה וגישה למסמכים אלו, השופט הסיק שהבאת המסמכים הייתה פועלת לרעת הראשון. כלומר, הבאת הראיות בעניין משכורתו של האב הייתה עתידה ללמד על יכולת השתכרות גבוהה מהנטען על ידו . לכן, נקבע שגובה השתכרותו היה גבוה ממה שהוצהר על ידי הנתבע והיה ניתן להגדיל את סכום המזונות. משכך, השופט הורה לנתבע לשאת במזונות הקטנים ודמי מדור בשווי 4,000 ₪ לחודש. כלומר, 2,000 ₪ לכל קטין. במקביל, הצדדים חויבו לשאת במשותף ובאופן שווה בהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים ובכל הוצאות החינוך, לרבות תשלום שכר לימוד, נסיעות, חוגים ועוד.
