המדינה ומוסדותיה מנויים על שלומו של האדם וביטחונו, אך לא פעם מעשיהם עולים לכדי רשלנות שגורמת נזק לפרט. כך למשל מקום בו עירייה נמנעת מלגדר ולטפל בבור שנפער ברחוב והולך רגל נופל לתוכו, או שבית חולים ממשלתי מעניק טיפול רפואי רשלני לאחד מהחולים. דוגמא נוספת ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך שיעור ספורט בבית ספרו. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע השתתף בשיעור ספורט עם חבריו לכיתה במגרש בית הספר. במהלך השיעור ותוך כדי ריצה, הוא נתקל בעמוד תאורה שהוצב במרכז המגרש ונחבל. לאחר שהופנה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, התגלה שהתובע סבל משבר בפיקת הברך.
לטענת התובע, עמוד התאורה הוצב בצורה רשלנית במרכז מגרש הספורט ולכן הנתבעות חבו בפיצויו בגין נזקיו. מנגד, הנתבעות, העירייה שהחזיקה במקרקעין עליהם הוקם בית הספר והמדינה שדאגה להקמת מוסד החינוך, טענו שלא היה מקום להטיל עליהן אחריות לכך שהתובע נתקל בעמוד. לדידן, לא הייתה רשלנות בהצבת העמוד במגרש ולא היה ניתן להימנע מכך.
חובת זהירות
לאחר סקירת הראיות, השופט קבע שלא ניתנה תשובה לשאלה מי הציב את עמוד התאורה במגרש בית הספר, או מי היה האחראי לתכנון מקום ההצבה. זאת מאחר וכל אחת מהנתבעות הטילה את האחריות על השנייה ובתוכניות הבנייה שהוגשו לא סומנו העמודים.
עם זאת, לא הייתה מחלוקת על כך שעל העירייה הנתבעת הוטלה חובת זהירות כלפי התובע ויתר התלמידים, מכוח העובדה שהיא החזיקה במקרקעין עליהם הוקם המגרש והפעילה את בית הספר שהיה במקום ואף העסיקה את מנהלתו. בנוסף, נקבע שעל המדינה הוטלה חובת זהירות כלפי התובע מאחר שהיה עליה לפקח שהמבנה ומתקני בית הספר ראויים לשימוש, בטוחים ותקינים תוך איתור מפגעי בטיחות. לאור האמור לעיל, השופט קבע שהן העירייה והן המדינה הפרו את חובת הזהירות שהוטלה עליהן. זאת מאחרוהן לא צפו מראש שמי מהתלמידים יתקל בעמוד התאורה ויחבל. יתרה מזאת, נקבע שדי היה בהצבת העמוד במקום בלתי סביר שיצר סכנת היתקלות בעת ריצה ומשחק, על מנת שתוטל אחריות על הנתבעות. כלומר, הפרת חובת הזהירות של הנתבעות היא שגרמה לנזקו של התובע. אי לכך, השופט קבע שהנתבעות חבו יחד ולחוד בפיצוי התובע בגין נזקיו.
אשם תורם
לטענת הנתבעות, היה ראוי להטיל על התובע אשם תורם. זאת מאחר שנטען שהאחרון הכיר את מגרש הספורט וראה בעבר את עמוד התאורה, אך נמנע מלהתלונן על מיקומו והסכנה שהייתה טמונה בו. אולם, השופט דחה טענה זו. לקביעתו, לא היה מקום להטלת אשם תורם על תלמיד בית ספר בן 12 אשר נעדר שיקול דעת להערכת סיכון זה מראש. לא זו אף זו, במקרה זה נקבע שהיה ברור מלכתחילה שהצבת עמוד תאורה במרכז מגרש בו תלמידים הרבו לרוץ הייתה עלולה ליצור מצב מסוכן. לפיכך, על הנתבעות הייתה חובה למנוע יצירת מצב זה וכאמור, הן נכשלו במילויה.
חלוקת אחריות
לבסוף, השופט הטיל את מרבית האחריות לנזקו של התובע על העירייה. זאת מאחר שבחזקתה היה המקרקעין עליו נמצא המפגע והיא הפעילה את בית הספר במצב זה, מבלי לנקוט פעולות לתיקון הסכנה. לאור זאת, שיעור חלקה של העירייה בנזק נקבע ל- 75% והיתר הושת על כתפי המדינה, אשר הייתה אחראית אף היא לפיקוח על ליקויי בטיחות בבית הספר ונדרשה להתריע על המפגע במועד מוקדם יותר, תוך מציאת פתרון לבעיה.
