בפסק דין, שניתן ע"י הרכב ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר קבל את ערעור התובע, על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה, (לפיו נדחתה תביעתו לפיצוי כנגד מדינת ישראל ,בגין נזקי גוף שנגרמו לו – עיוות קשה בשורש כף היד). שופטי ההרכב בביהמ"ש המחוזי קבעו כי המדינה , באמצעות ביה"ח פוריה, התרשלה כלפי התובע בבצוע סוג ניתוח שונה מזה אשר הוריו נתנו לו הסכמתם, (בהיות התובע כבן 12 שנה), ולפיכך בוצע הניתוח בהעדר הסכמה מדעת, וכי התנהגות כזו של בית החולים והרופא המטפל היא בבחינת התרשלות כלפי התובע . לפיכך הוחזר הדיון לבימ"ש השלום לקביעת הנזקים שנגרמו לתובע.

הרכב השופטים אשר ישב לדין: אב"ד סגן הנשיא שמואל ברלינר והשופטים יצחק עמית ורון סוקול.

נסיבות הארועים:
המערער, יליד 1977, נחבל באמת ידו השמאלית בהיותו בן 4 ונגרם לו שבר בעצם הרדיוס של האמה. בעקבות פגיעה זו ניזוקה לוחית הצמיחה של עצם הרדיוס ו"נסגרה", דהיינו צמיחת עצם הרדיוס נפסקה. עצם הרדיוס היא אחת משתי עצמות האמה, ומקבילה לה עצם האולנה. הואיל ועצם האולנה המשיכה לצמוח ולגדול, נוצר עיוות קשה בשורש כף היד עם הטיה ניכרת.

בשנת 1989, בהיות המערער כבן 12, ועל-פי המלצות הרופאים המטפלים , הופנה המערער לבית החולים פוריה בטבריה לשם ביצוע ניתוח להארכת עצם הרדיוס. בהזמנה נרשם כי המערער מוזמן לניתוח להארכת עצם הרדיוס. ביום 21.2.1989 התייצב המערער בבית החולים לביצוע הניתוח. בגיליון הקבלה בבית החולים נרשם כי המערער התקבל "באופן אלקטיבי לשם השתלת עצם בעצם הרדיוס מצד שמאל". הורי המערער חתמו בשמו על טופס הסכמה לניתוח האמור.
ביום 22.2.1989, ולאחר שהמערער הוכנס לחדר הניתוחים, פנה פרופ' שטהל, הרופא המנתח, לאביו של המערער, הבהיר לו כי הניתוח שיבוצע יהיה שונה והחתימו על טופס הסכמה שבו נרשם כי יבוצע למערער ניתוח של קיצור עצם האולנה. ניתוח לקיצור עצם האולנה בוצע באותו מועד, והעצם קוצרה ב- 1.5 ס"מ . לאחר מכן, והואיל ולוחית הגדילה של עצם האולנה הייתה תקינה, המשיכה העצם לגדול, ושוב נוצר עיוות באמת ידו השמאלית של המערער. כמו כן התברר כי אמת היד השמאלית קצרה מאמת ידו הימנית.

טענת התובע המערער: בתביעתו לבית משפט השלום טען כי בית החולים התרשל בבחירת סוג הניתוח – קיצור עצם האולנה – וכי היה על בית החולים לבצע ניתוח להארכת עצם הרדיוס. כן נטען כי לא ניתנה הסכמה כדין – הסכמה מדעת – לביצוע ניתוח הקיצור.( המערער לא טען כי בית החולים או מי מרופאיו התרשל בביצוע הניתוח לקיצור עצם האולנה, והטענות כולן התייחסו רק לבחירה באופצייה הניתוחית האמורה).

בית משפט השלום פסק, לאחר שמיעת ראיות, כי דין התביעה להידחות, ואף חייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה. השופט קבע כי התקבלה הסכמה; לכל הפחות הסכמה מכללא, לניתוח שבוצע בפועל, ולא התקיימו התנאים לעוולת התקיפה".

השופט רון סוקול קבע כי אין מחלוקת בין הצדדים כי בביצוע ניתוח הקיצור כשלעצמו לא נפל כל פגם, ודומה כי אין גם כל חולק כי בחירה באופצייה של ניתוח קיצור, להבדיל מניתוח הארכה, הייתה עשויה להיות אופצייה ניתוחית סבירה. טענת המערער על כן היא כי ההתנהגות העוולתית של בית החולים נובעת מהבחירה באופצייה זו ללא קבלת הסכמה מדעת.
הצורך בקבלת הסכמת מטופל לביצוע טיפול רפואי בו אינו שנוי במחלוקת, ולמעט במקרים חריגים שבהם לא ניתן לקבל את הסכמתו, נדרש הרופא המטפל לעשות כן.

השופט סוקול קבע כי בנתוני המקרה, הסכמת המערער והוריו לביצוע ניתוח הארכת הרדיוס נעשתה על-פי מידע שנמסר להם ועל-פי המלצת הרופאים המטפלים. אלו שקלו את האופציות השונות והמליצו למערער ולהוריו על ניתוח הארכת הרדיוס, ולא על ניתוח הקיצור.
השופט סוקול הבהיר כי :" דומני כי מקום שבו, לאחר התייעצות רפואית, נבחנת אופצייה ניתוחית אחת, אף אם קיימות אופציות סבירות אחרות, ההסבר הנדרש לשינוי האופצייה צריך להיות מפורט ומנומק. רופא המבקש לשנות אופציה טפולית , במיוחד אם הוא היה מי שהמליץ על האופציה המקורית, צריך לבסס את המלצתו לשנוי בנתונים רלבנטיים. ייתכן שהרופא טעה מלכתחילה, וייתכן שנתגלו ממצאים חדשים, התבררו סיכונים או סיכויים חדשים וכדומה. אלו עשויים להצדיק שינוי באופצייה הניתוחית. אולם ברי כי כל השיקולים צריכים להימסר למטופל. קבלת הסכמה לשינוי מחייבת על כן לא רק פירוט סיכויים וסיכונים של הניתוח החדש, אלא גם הסבר מפורט מדוע לסטות מההמלצה הקודמת".
בנסיבות המקרה השינוי נעשה ביום הניתוח לאחר שהמערער כבר הוכנס לחדר הניתוחים. השינוי, לגישת פרופ' שטהל, לא נבע מכל טעם חדש שהתגלה, אלא מגישתו שלא לבצע ניתוח הארכה. אין ספק שהסכמה לשינוי האופצייה הניתוחית בנסיבות שכאלו לא הייתה צריכה להינתן בחופזה, כאשר המערער כבר בחדר הניתוח. שינוי הנובע מתפיסת עולמו של הרופא יכול היה להיות מוסבר עוד טרם אשפוזו של המערער, שהרי המערער הופנה לבית החולים לביצוע ניתוח הארכת הרדיוס. ניתן היה למסור את המידע וההסברים מיד עם קבלתו לבית החולים. גם ביום הניתוח עצמו ניתן היה לעכב את הניתוח, ליתן למערער ולהוריו הסבר מקיף ולאפשר להם לשקול את הסכמתם לשינוי. היה מקום לתת להם שהות לשקול את ההסבר ולהתייעץ לפחות עם אותם רופאים שהמליצו להם מלכתחילה על ניתוח הארכת הרדיוס.

השופט סוקול קבע כי לא כך נעשה. לעדות האב, פרופ' שטהל יצא אליו והסביר שאין מכשיר וכי יבוצע ניתוח בשיטה אחרת. לא הוסבר לו שבמקום הארכה של הרדיוס יבוצע קיצור של האולנה. לא הוסבר לו שמשמעות הדבר תהא קיצור האמה כולה. לא ניתנה לו הזדמנות להתייעץ ולקבל סיוע בהיקף הייעוץ שקיבל טרם ההסכמה לניתוח המקורי.

התנהגות כזו של בית החולים והרופא המטפל היא בבחינת התרשלות כלפי המערער. רופא סביר צריך היה ליתן למערער ולהוריו את כל המידע ואת כל ההסברים מדוע ראוי לשנות את הגישה הניתוחית. זאת לא נעשה. בנסיבות שכאלו ברי שחתימת האב על טופס ההסכמה אינה יכולה להיקרא הסכמה מדעת.

לפיכך הורה השופט סוקול על החזרת הדיון לבית משפט השלום שיכריע בשאלות הקשר הסיבתי ובשיעור הפיצוי המגיע למערער הן בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה והן בגין אותם ראשי נזק שלגביהם ייקבע קשר סיבתי.

השופטים ברלינר ועמית הצטרפו לשופט סוקול בקביעותיו.

עא 3812/06 ניתן 9.12.07


http://www.what2do.co.il/Page10607.asp
עודכן ב: 25/07/2013