פסק דין בנושא לשון הרע - דברי גנאי במהלך הליך משפטי

בעניין: גיל עודד, עו"ד
ע"י ב"כ עוה"ד אורי ברנשטיין ואח'
רח' נחמני 14, תל-אביב המערער
נ ג ד
חיר פואד, עו"ד
רח' בן עמי 27, עכו המשיב

פסק דין

השופט יהושע גרוס, ס"נ – אב"ד:

העובדות

1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת אלמגור) בת.א. 113736/00 לפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב לתשלום פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

2. המערער והמשיב הינם פרקליטים ובמהלך הליכים משפטיים שניהלו בשם לקוחותיהם החליפו ביניהם דברי גנאי שחלקם היה נשוא התביעה שהוגשה. בדיון שהתקיים ביניהם ביום 11.10.00 בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הטיח המשיב כלפי המערער את האשמות הבאות בנוכחות השופטת שישבה לדין וקהל שומעים באולם:

"קיימת חקירה משטרתית כנגד המערער ומוכן נגדו כתב אישום בפרקליטות. כנגד המערער מתנהלים הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין להוצאתו מהלשכה".

במסגרת הליך אחר טען המשיב בכתב הגנה להודעת צד ג' שהוגשה כנגד המשיב כי המערער עומד לדין משמעתי במוסדות לשכת עורכי הדין וכי מתנהלת כנגדו חקירה פלילית.

פסק-הדין של בית-משפט השלום

3. בראש ובראשונה קבעה השופטת המלומדת כי האמירות שתוארו מהוות לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק מאחר והן נועדו לבזות את המערער ולפגוע במשלח ידו. עוד נקבע כי אמירות באולם בית-המשפט במהלך דיון משפטי, בכתיבת מסמכי בית דין או באמירה לאדם אחר עונות על דרישת הפרסום שבסעיף 2 לחוק. מכאן נפנתה לבחינת טענות ההגנה שהעלה המשיב. טענתו העיקרית היתה כי חל על האמירות הללו החסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק. כן נטען כי הדברים נאמרו בתום לב וכי הינם דברי אמת.

לגבי סוגיית החסיון שבסעיף 13(5) לחוק ציין בית-המשפט כי מדובר בחסוי שהיקפו רחב ביותר וכולל כל אמירה שנאמרה על ידי פרקליט במהלך הדיון המשפטי, לרבות מסמכי בית הדין וכי הסעיף אינו מבחין בין אמירה שנאמרה לצורך הדיון המשפטי לבין זו החורגת ממסגרת ההליך המשפטי הנדון. למרות נסוח גורף זה נקטה הפסיקה עמדות שונות לגבי היקף החסוי, באם הינו בלתי מוגבל או שמא יש לסייגו.
לשם בחינת ובדיקת פירושו של הסעיף הנ"ל פנתה השופטת למקורות הפרשנות העיקריים, קרי: לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית והתכלית העומדת בבסיס הסעיף. מסקנתה היתה כי הנוסח הגורף של הסעיף והחסוי המוחלט שהוענק בו לנושאי משרות שיפוט, לצדדים ולפרקליטיהם במהלך דיון משפטי, לא נעשה בהיסח הדעת, אלא היתה כאן כוונה ברורה להעדיף את חופש הייצוג ללא חשש ומורא מפני תביעות שונות, על פני פגיעה אפשרית בשם טוב. סעיף 206(1)(ה) לפקודת החוק הפלילי העניק חסוי מוחלט על פרסום שנעשה במהלך דיון משפטי, ללא כל סייג. הצעת חוק איסור לשון הרע היתה בתחילה זיהה לנוסח הקיים כיום, אך בעקבות הסתייגות שהוגשה צומצם הנוסח הגורף והוספו המלים "נעשה תוך כדי הדיון כאמור לצורך הדיון ובקשר איתו". ואולם לאחר מכן הוחלט על תיקון הסעיף והמלים "לצורך הדיון ובקשר אתו" נמחקו. מכאן שהמחוקק היה ער לכך שהגבלת החסוי כאמור אינה הולמת את מטרת החוק שנועד להעדיף את חופש ההתבטאות במהלך הדיון המשפטי על פני פגיעה אפשרית בשם טוב. המטרה הברורה היתה מתן אפשרות לחופש הבטוי במהלך הדיון המשפטי ללא מורא ופחד, על מנת להגיע לחקר האמת.כאשר פרקליט אינו נוהג בדרך הראויה ומתבטא באופן שאינו עולה בקנה אחד עם כבוד המקצוע, הריהו צפוי להליך משמעתי בלשכת עורכי-הדין.

מכאן נפנתה השופטת לבחינת הנסיבות שבהן השמיע המשיב את דברי לשון הרע כלפי המערער. מסתבר כי דברי המשיב בישיבת בית הדין כי נפתחה חקירה משטרתית כנגד המערער, מוכן כנגדו כתב אישום ולשכת עורכי הדין עומדת לדון בהשעייתו, נאמרו לאחר שעובר לאותה ישיבה בטרם נכנסו הצדדים לאולם בית הדין הותקף המשיב, לטענתו, ע"י המערער, במעלית ועל כך הגיש תלונה במשטרה. המשטרה החליטה שלא להעמיד לדין את המערער אך לא מחוסר אשמה אלא משום ש"נסיבות הענין אינן מצדיקות העמדתו לדין", כמו כן הוכח כי המערער הוזהר בחקירתו במשטרה.
בסופו של דבר אכן לא הוגש כתב אישום כנגדו, אך הדברים האמורים לא הופרחו סתם מתוך רשעות וזדון. גם הטחת האשמות מצד המשיב כלפי המערער באה בתגובה לשאלות בהן חקר המערער את המשיב ואשר נועדו לערער את מהימנותו ומקצועיותו לגבי אופן הכנת התצהיר על ידו.
אשר לתגובת המשיב להודעת צד ג' ששוגרה כלפיו, הדברים אמורים בהודעות ששוגר בהליכי תביעה שפתח המשיב כנגד עמישב והוא לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שמדובר במסע נקם נגדו על מנת שלא לאפשר לו לנהל את ההליך המשפטי.

מסקנת השופטת המלומדת היתה כי בנסיבות האמורות לא היה מקום לסייג את הגנת סעיף 13(5) לחוק, ומוטב להם לצדדים שישמיעו את טענותיהם איש כלפי רעהו במוסדות לשכת עורכי הדין.

לבסוף יש התייחסות בפסק-הדין לטענות ההגנה של "אמת דיברתי" ו"תום לב".
אשר לדברי המשיב בבית הדין לעבודה, מאחר ולא היה יסוד למשיב לומר כי מוכן כתב אישום נגד המערער, הרי שלגבי ענין זה לא הוכחה הגנה זו, אף שנפתחה, כאמור, חקירה משטרתית שבסופה הוחלט שלא להעמיד את המערער לדין.
הוא הדין לגבי דברי המשיב כי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין דנה בהשעיית המערער מחברותו בלשכה, שכן המשיב אמנם פתח בהליכים כלפע המערער בלשכה, אך הוכח שהטיפול בכך הושהה עד לסיום החקירה המשטרתית.
לעומת זאת לגבי תגובת המשיב להודעת צד ג' ששוגרה אליו ובה חזר על דבריו לגבי החקירה המשטרתית וההליכים בלשכת עורכי הדין, הרי שתגובה זו הוגשה בטרם ניתנה הודעת המשטרה על סגירת התיק וכך גם לגבי לשכת עורכי הדין, כך שבכך אין כדי להוות לשון הרע.

אשר לטענת תום הלב – זו נטענה באורח סתמי וכללי ולכן אין להחיל הגנה זו על נסיבות המקרה.

הערעור

4. טענתו המרכזית של המערער בערעורו הינה כי לאחר שנקבע כי המשיב השמיע דברי לשון הרע כלפי המערער ונדחו טענות ההגנה של תום הלב ו"אמת דיברתי" לא היתה כל הצדקה להחיל על המקרה את החסיון המוענק בסעיף 13(5) לחוק. זאת על שום שמדובר בשקרים חמורים ביותר באופן זדוני ומרושע בלא שהיה להם כל קשר לדיון המשפטי שהתנהל בבית הדין לעבודה. ההליכים המשמעתיים בלשכת עורכי הדין, שנוהלו כלפי המשיב בעקבות תלונת המערער, אין בהם כדי להועיל למערער ואין לראות בהם סעד חילופי שכן הם חסויים בפני הציבור ואין למערער דרך לטהר את שמו אלא באמצעות פסק-דין של בית משפט שיתפרסם ברבים, וכמו כן אין המערער יכול לקבל פצוי כספי כלשהו בהליכים אלה. ממשיך המערער וטוען כי עקרון חופש הבטוי אינו יכול ליתן גושפנקא לצדדים לדיון להכפיש איש את רעהו ולהוציא דיבתם רעה, מתוך ידיעה כי לא יצטרכו לתת את הדין על כך.

כנגדו טוען המשיב כי מדובר בהגנה מוחלטת המוענקת בסעיף 13(5) לחוק וכי הדברים הנכונים למדי שהשמיע המשיב נאמרו בתום לב ואגב הליך שיפוטי. המערער אינו בוחל בשום דרך להילחם במשיב ואף הגיש כנגדו כעשרים תלונות ללשכת עורכי הדין שרובן ככולן נדחו. למעשה מדובר בתקיפת קביעות עובדתיות ולא בשאלות משפטיות.

הדברים אמורים במערכת יחסים סבוכה המתנהלת שנים רבות בין הצדדים כאשר המערער מגיש תביעות כנגד המשיב חדשות לבקרים ומנהל כלפיו מסע תלונות חסר כל רסן. המערער אף לא פעל בנקיון כפיים, שכן מי שתובע על יסוד עילה של הוצאת לשון הרע, ראוי לו שהוא עצמו ינהג כפי מצוות החוק, והנה המערער הוא שהטיח במשיב בפומבי ובפני אותה שופטת בית הדין לעבודה כי המשיב הינו "שקרן פתולוגי". כל זאת אחרי שהמערער נחקר במשטרה והוזהר לבל יחזור על התנהגותו בשל תקיפת המשיב פיזית ומילולית. אדם שכזה אינו ראוי לכל סעד שבדין ובצדק. המשיב מצביע על פסיקה עניפה המדברת בחסינות מוחלטת לפי הסעיף הנדון.

ד י ו ן

5. עד כה הזדמן לי לדון בחסינות המוענקת להוצאת לשון הרע בהליך משפטי על פי סעיף 13(5) לחוק במסגרת הליכים פליליים.
בפסק-דיני בע"פ 83 / 1181 מאיר זיו, עו"ד נ' מדינת ישראל פס"מ מח (1) 224, ציינתי כי "מטרת חקיקתו של סעיף 13(5) היתה, בוודאי, להעניק חסוי הולם לפרקליט המופיע בבית-המשפט ומייצג את לקוחו, כדי לאפשר לו למלא תפקיד ציבורי חשוב זה כיאות, ובלא שתהא חרב "לשון הרע" מתהפכת כל העת מעל לראשו ומפריעה בעדו לפעול בצורה חופשית וללא מורא".

אך לאחר הדגשת חשיבותה של חסינות זו העליתי את השאלה הבאה לענין היקפה של החסינות:

"מאידך גיסא, יש לבחון האם המטרה היתה להעניק במקרה כזה חסוי ללא כל גבולות ומגבלות, או שמא להגביל את תחומו בנסיבות מסויימות וזאת שעה שהאינטרס הציבורי החשוב הכרוך במתן חופש פעולה לפרקליט בהופיעו בבית- המשפט מתנגש באינטרס ציבורי חשוב אף הוא, הנוגע למתן הגנה לעובדי ציבור" (שם, בעמ' 241).

בשלב מאוחר יותר הזדמן לי להרחיב את הדיבור בסוגיה זו בפסק-דיני בע"פ (ת"א) 546/92 רם דורון נ' טליה טריינין-גורן עו"ד, פס"מ נד(1) 441, עליו ייחדו את הדיבור בהרחבה הן השופטת המלומדת בפסק-דינה נשוא הערעור והן הצדדים עצמם. בפסק-דין זה ניתחתי את אופיה של חסינות זו לאור הצעת החוק וכוונת המחוקק ועמדתי על חשיבותה כפי שגובשה בפסיקה הישראלית והאנגלו-אמריקאית, בהאי לישנא:

"מתוך סקירת ההיסטוריה החקיקתית נמצאנו למדים על הכוונה להרחבת תחום החיסוי, תוך ביטול ההכרח בקשר אינטגראלי בין הפרסום לבין מסגרת הדיון השיפוטי. אף על פי כן, יש עדיין להכריע בשאלה, אם חסוי האמור אכן נעדר כל מגבלות שהן יפה כוחו לגבי כל מקרה ומקרה, לרבות אותם מקרים, בהם מדובר בפרסום דברים שלוחי רסן החורגים מכל נורמה תרבותית בנוסף לכך שהדברים אינם דרושים לדיון, או שמא ייתכנו מקרים בהם לא יכול אדם לחסות בצילו של החיסוי הזה חרף היקפו הנרחב.
אין ספק, שלנוכח לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו חל החיסוי גם לגבי פרסום שאינו דרוש לדיון ואינו לצורך הדיון, אלא שעדיין יש לבחון אם אמנם מעבר לכך אין לתחום כל גבולות שהם להיקף החסוי...
בחינת הסוגיה דנן לאור כללי הפרשנות האמורים מצביעה על המטרה הברורה שעמדה לנגד עיני המחוקק בקביעת החסוי האמור, קרי, הגנה על חופש בעל הדין והפרקליט המייצג אותו, לנהל את ענייניהם בדיון משפטי בצורה הולמת וללא כל מורא, מבלי שיהא עליהם לשקול כל מילה ומילה ולהיזהר מגלישה כלשהי שיש בה פגיעה בזולת. מהצד השני קיימת הזכות לשם הטוב של הנפגע מפרסום שכזה וכן הצורך לשמור על תרבות דבור והליכות בסיסיית במהלך הדיון השיפוטי.
עינינו הרואות, כי יש חשיבות מרובה להגן על החופש המוחלט של פרקליט או בעל דין שעה שהם נוטלים חלק בדיון משפטי, שהרי הניסיון מלמדנו כי בדיון כזה לא ניתן תמיד להתייחס ליריב בכפפות של משי ולא אחת מבצבצים "אותות האמת" דווקא בעקבות התנהגות בוטה של צד זה או אחר. כמו כן, לנוכח חשיבות העקרון האמור, חייבת הזכות לשם טוב לסגת במידה רבה, כפי שהמחוקק דאג אכן לקבוע בחסוי המוחלט המוענק בסעיף 13(5)" (שם, בעמ' 453 – 456).

אלא שלאחר הדברים הללו לגבי היקף החסינות האמורה וחשיבותה להליך השיפוטי ולבירור האמת, העליתי בפסק-דיני האמור הרהורים לגבי האפשרות של חריגה מאותה חסינות במקרים מתאימים:

"מאידך גיסא, למרות שהחסוי יחול גם לגבי מקרים העוברים את גבולות הטעם הטוב, ואפילו כאלה שנאמרו מתוך כוונת זדון, ולא בנקל תוסר הגנתו, הרי שבכל זאת, גם לאור הפסיקה האמורה, עדיין ייתכנו מקרים, ולו גם חריגים ויוצאי דופן, שבהם לא יכול פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החסוי, מקרים שבהם, אם להשתמש בלשונו של השופט עציוני, "הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל".

ברי שיש קושי ניכר לקבוע אימתי יישארו דברי הלעז בתחומי החסוי ואימתי יישארו ללא כל הגנה. קביעה זו צריכה להיעשות לאחר שקילת כל הנסיבות, קרי, תוכן הדברים עצמם, נסיבות השמעתם - האם באו בתגובה להתגרות אם לאו - האם ברור שהיתה כאן רשעות לשמה, וכן בחינה מדוקדקת אם היתה בהם חריגה בוטה מכללי התנהגות בסיסיים. הטענה שבכל מקרה ניתן להשיג את מטרת ענישתו של מפרסם דברי הלעז על ידי העמדתו בדין משמעתי, אין כוחה יפה, שהרי אם נאמר כך תיווצר הפליה ברורה בין פרקליט המטיח דברים כאלה, ואשר אותו ניתן להעמיד לדין משמעתי, לבין בעל-דין שאינו פרקליט ואשר לגביו לא תחול כל סנקציה שהיא, שהרי החסוי הנרחב במקרה זה חל הן לגבי תביעה פלילית והן לגבי תביעה אזרחית. יש לזכור, כי דברי השופט ברק לגבי ההימנעות מסנקציה פלילית בשל הסעד של תביעה אזרחית, כפי שהובאו לעיל מתוך פסק-דינו בפרשת אבנרי [7], יפה כוחם לגבי אותם מקרים שעליהם חל חסוי מסוייג, אך לא לגבי המקרים שעליהם חל החסוי המוחלט נושא סעיף 13(5).
סבורני, כי דווקא אופיו של החסוי המוענק בסעיף 13, שהינו חסוי מוחלט, לעומת החסוי הניתן על פי סעיף 5, שהינו חסוי מסוייג, מחייב שמירה על תחום כלשהו שבו לא יחולו גבולות שלטונו של החסוי, שאם לא כן תיווצר תוצאה שאין הדעת סובלתה ולפיה יוכל החסין להשתלח באורח בלתי-מרוסן ובתת-רמה התואמת ביב שופכין ולא מסגרת של דיון שיפוטי, ולא יהא מי שיכול למנוע זאת בעדו.
אין ספק, שהמסקנה האמורה מתחזקת במידה רבה לאחר צאתו לאוויר העולם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו....
סעיף 2 לחוק היסוד, שכותרתו "שמירה על החיים, הגוף והכבוד" קובע כי: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".
סעיף 4 לחוק, שכותרתו "הגנה על החיים, הגוף והכבוד" קובע כי:"כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".
אין ספק, שכבודו של אדם כולל גם את שמו הטוב וכי הטחת דברי עלבון מבזים כלפיו יש בהם לכאורה משום פגיעה בכבודו. אלא שאין להתעלם מכך שחוק איסור לשון הרע, לרבות החסוי שבסעיף 13 שבו, קדם לחוק היסוד, ולפי הוראת סעיף 10 לחוק "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". אף על פי כן, סבורני כי למרות שחוק היסוד אין בכוחו לפגוע בחסוי הנדון, הרי יש חשיבות רבה לכך שהחוק מגבש בכתובים את זכות היסוד של שמירה על כבוד האדם ובכך מעלה על הכתב את שלמעשה התגבש בפסיקה במשך שנים הרבה ומבהיר ומדגיש את חשיבותה של זכות יסוד זו.
זאת ועוד. ניתן ללמוד לענייננו ולתמוך את המסקנה אליה הגעתי גם בהוראת סעיף 8 לחוק היסוד הבא לקבוע את מידת שלילת הפגיעה בזכויות היסוד המוקנות בחוק. סעיף זה מורה כי: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. למרות שהוראה זו מתייחסת, לכאורה, רק לחוקים הבאים לעולם לאחר חקיקת חוק היסוד, הרי ניתן להסיק מרוח הדברים,
וכוונתי לסיפא של הסעיף, כפי שהודגשה לעיל, כי יש להניח שהמחוקק
לא התכוון לפגיעה בזכויות יסוד מעבר לנדרש. "הנדרש" בענייננו משמע, לאור ניסוח החוק וההיסטוריה החקיקתית, לא רק פרסום דברים הדרושים
לצורך הדיון המשפטי, אלא אף דברים שאינם חלק אינטגראלי מהדיון ואינם דרושים בהכרח לדיון, אולם, כאמור, מצוי תחום שבו יכולים להיווכח שמדובר בהשתלחות חסרת כל רסן ומעצורים המגיעה לדרגה כה שפילה ובוטה עד שבשום אופן לא ייתכן להכניסה תחת כנפי החסוי" (שם, בעמ' 456 – 458).

חברי, כב' השופט שטרוזמן, הביע את הדיעה כי אין מדובר בחיסיון מוחלט לגבי כל אמירה ואמירה, ובלשונו:

"לדעתי, אין להסיק שתיקון זה פותח את שעריו של סעיף 13(5) לרווחה ומעניק משכן לכל אמירה ואמירה, כך שתחסה בצל החיסיון. פירוש ראוי של תיקון זה יקבע את תכליתו בכוונת המחוקק למניעת התדיינויות משפטיות טורדניות בגין אמירה זו או אחרת, המחייבת בירור אם נאמרה בקשר להליך המשפטי אם לאו. מהרחבת הזירה בה, לאור התיקון, זוכים חילופי דברים לחיסוי אין להקיש כלל שמדובר בחיסיון מוחלט לכל אמירה ואמירה שנאמרה בין בעלי-דין או באי-כוחם בכל מקום בו נאמרה, ובלבד שהליך משפטי צריך להתקיים ביניהם. הטעם לפירוש מצמצם זה של התיקון נובע מכך שקשה להצביע על האינטרס המיוחד לציבור, למערכת המשפט או לבעל-דין, המצדיק חיסיון מוחלט לכל אמירה ולכל עלבון. האינטרס הבסיסי הגלום בחיסיון זה ברור לכל והוא הגנה על הניהול התקין של ההליך המשפטי ועל הצדדים המתדיינים כך שיוכלו להעלות את כל הטענות הדרושות לצורך מיצוי עניינם ולהתבטא ללא חשש מהליכים אזרחיים או פליליים בגין פרסום לשון הרע. אבל מימושה של מטרה זו אינו מצדיק חיסיון ללא סייג שמשמעו היתר לפרסום לשון הרע על בעל-דין או בא-כוחו ופגיעה בכבודו ללא כל צורך בו להליך המשפטי. הדעת אינה סובלת שתובע או נתבע יוכל לכתוב בכתב טענתו, או במסמך אחר (תצהיר, גילוי מסמכים, לשאלון תשובות וכד'), דברי נאצה על יריבו (ואגב כך לגרום לפרסומים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית) ללא חשש מפני חיוב בפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע. לכן, לדעתי, אסורה היתה הפגיעה בשמו של אדם לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קל וחומר אחרי חקיקת חוק זה (שם, בעמ' 461).

שרטוט קו הגבול בין אמירה הנכללת בחיסיון לבין אמירה שלא תכלל בו, עשוי לעתים להיות קשה... -

סיכומה של הפסיקה, בהיעדר קביעה מחייבת שהחיסיון לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הינו מוחלט ומגן על כל פרסום, חופשיים אנו לקבוע את דעתנו על פי העקרונות החיוניים לשמירת כבוד האדם ושמו הטוב, להנחלת נימוסים טובים בעולמנו ובאולמותינו ולהקפדה על לשון נקיה שלנו ושל המתדיינים והמעידים לפנינו, שאין החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק מגן על כל פרסום הנעשה תוך כדי דיון משפטי, אלא אם פרסום זה הוא לצורך הדיון המשפטי ובקשר אליו (שם, בעמ' 462, 464)..

על חשיבות השפה והנימוסים הראויים מצד פרקליטים המופיעים בבית-המשפט איש כלפי רעהו נכתבו דברים רבים בפסיקה, ומתוכם אביא את דברי כב' השופט בייסקי בעל"ע 15/83 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה, פ"ד לח(2) 472 :

"על חובתו של עורך דין לנהוג בשובה ונחת ולנקוט שפה מנומסת, מאופקת ומרוסנת, כבר העיר בימ"ש זה רבות באותם מקרים חריגים אשר בהם היתה סטיה מהנדרש מעו"ד... ולא יישמע הסבר כפי שהשמיע אותו המערער, כי לדעתו הצדיקה התנהגותו של יריבו את השימוש בכינויים כפי שהוא כינה אותו. תהיה היריבות אשר תהיה, ותהא דעתו של עו"ד על חברו או על יריבו אשר תהא, אסור לו לתת פורקן לרגשותיו עד כדי שימוש בשפה או בביטויים פוגעים ובסגנון בוטה או מעליב שחייב להיות מחוץ למילונו השימושי של עורך הדין" (שם בעמ' 475).

6. בסוגיה זו של חסינות לגבי הוצאת דיבה במהלך הליך שיפוטי, ראוי ליתן את הדעת גם לעמדת המשפט העברי.

כבכל איסורי תורה גם באיסורי לשון הרע ורכילות קיימים כללים ופרטים, גבולות וסייגים, אשר נידונו בהרחבה בספרי הפוסקים, ובפירוט רב בספרו של ה'חפץ חיים'.
מאחר שאיסור לשון הרע נחשב חמור ביותר בהיותו נוגע לשורשי מערכת היחסים שבין אדם לחברו, התנאים להיתר הם נוקשים והחריגים הם מעטים.
לגבי חסינותם של בעלי-הדין נראה כי על פי המשפט העברי קיימת לכל אדם זכות תביעה בבית דין נגד זולתו, כדי להגן על גופו או רכושו. זכות זו, אף מקנה לו חסינות מפני תביעת לשון הרע. ולא זו בלבד, אלא שמדברי הרמ"א עולה בבירור כי פטור זה קיים גם אם בהגשת התביעה אין בידי התובע או הקובל די ראיות כדי לקבל סעד, ואלו דבריו:
"וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כיוון לביישו" (רמ"א חושן משפט, סימן תכא סעיף א).
את דברי הרמ"א הללו מסביר הרב גולדברג, במאמרו "הוצאת דיבה שיש בעצם התביעה בבית דין" (תחומין כ אלון שבות תש"ס 31 – 37), שמאחר שמותר לאדם לתבוע את רעהו, ומאחר שלדידו ברי לו שטענתו אמת, הרי מטרתו העיקרית היא התועלת שתהיה לו מהתביעה ולא קלונו של חברו, ולכן אף על פי שבנוסף אכן היתה לו כוונה לבייש את חברו הרי הוא פטור.
ההיתר לתבוע מבוסס אפוא על התועלת הצומחת לתובע. יצויין, כי לא רק חסינות מתביעת לשון הרע קיימת לתובע או הקובל שהוציא דיבת חברו במהלך הדיון בתביעתו, אלא היתר גמור אם לא היתה כוונה לביישו.
עולה מן האמור, שלבעלי דין המגיעים לכותלי בית הדין כדי להגן על האינטרסים שלהם, יש חסינות מפני תביעת לשון הרע, ובלבד שמטרתם העיקרית היא אכן הגנת האינטרסים שלהם ולא פרסום גנותו של בעל הדין שכנגד בהגשת תביעה קנטרנית, שתועלת אין בצידה.
כמו כן, נראה כי בכל מקרה יש צורך לעמוד בקריטריונים של אמת ומידתיות.
מכל פנים הסיכום הוא כי חסינות מתביעת לשון בהליך השיפוטי יכולה שתיכנס תחת החריג הרחב יותר של סיפור 'לשון הרע לתועלת'. כעקרון, צריך להתקיים איזון בין עוצמת פגיעתו של הנפגע מלשון הרע לבין התועלת שתיגרם לזולתו כתוצאה מפרסומה. על פי ההלכה גם בהליך השיפוטי על הדברים המפורסמים להיות אמת, כששאלת התועלת תיבחן לאחר מכן. מותר להעיד עדות שיש סיכוי שתצמח ממנה תועלת מעשית. לבעל דין עומדת חסינות מפני תביעת לשון הרע גם אם בטענותיו יש כדי פרסום גנותו של בעל דינו. על טענותיו לעמוד בקריטריונים של אמת ומידתיות. חסינות זו עומדת גם אם התכוון לבייש את בעל דינו. אם אין לבעל הדין כוונה לבייש, אף אין בדבר איסור.

אשר למעמד עורכי-הדין בתחום זה, יש לזכור כי בהליך השיפוטי תפקיד נכבד נועד לעורכי הדין של בעלי הדין, אך כמי שאינם יודעים את העובדות מידיעה אישית, וכמי שאינם מחוייבים לשפוט דין אמת לאמיתו, אלא לראות את טובת משלחם, דומה שהינם מצויים במצב הנחות ביותר מבחינת איסורי לשון הרע.
(לגבי הדברים האמורים ביחס לעמדת המשפט העברי עלי להודות למרכז ליישומי משפט עברי, ישמ"ע, במכללה האקדמית נתניה על חוות-הדעת המאלפת שהמציאו לי בסוגיה זו ובמיוחד לעורכי חוות-הדעת הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני).

7. מכאן יש לגשת לבחינת המקרה דנן לאור אמות המידה והמבחנים השונים שפורטו לעיל.
כפי שנאמר חריגה מהחסיון הקבוע בסעיף 13(5) יכולה וראויה להיעשות רק במקרים חריגים, כאשר, כפי שצויין, "הזדון והרשעות" מאפיינים את הדברים וכאשר התובע פועל בתום לב. כל זאת בשל הצורך להגן על "הניהול התקין של ההליך המשפטי ועל הצדדים המתדיינים כך שיוכלו להעלות את כל הטענות הדרושות לצורך מיצוי עניינם ולהתבטא ללא חשש מהליכים אזרחיים או פליליים בגין פרסום לשון הרע".

השופטת המלומדת התייחסה לכך וקבעה ממצאים ברורים כשהיא מסיקה כי גם לשיטתי שלי, כפי שהובעה בע"פ 546/92 הנ"ל כאמור, אין מנוס מדחיית התביעה בנסיבות המקרה.
זאת בהתחשב בכך שדברי המשיב בישיבת בית הדין כי נפתחה חקירה משטרתית כנגד המערער, מוכן כנגדו כתב אישום ולשכת עורכי הדין עומדת לדון בהשעייתו, נאמרו לאחר שעובר לאותה ישיבה בטרם נכנסו הצדדים לאולם בית הדין הותקף המשיב, לטענתו, ע"י המערער, במעלית ועל כך הגיש תלונה במשטרה.
המשטרה החליטה שלא להעמיד לדין את המערער אך לא מחוסר אשמה אלא משום ש"נסיבות הענין אינן מצדיקות העמדתו לדין", כמו כן הוכח כי המערער הוזהר בחקירתו במשטרה. בסופו של דבר אכן לא הוגש כתב אישום כנגדו, אך הדברים האמורים לא הופרחו סתם מתוך רשעות וזדון, על פי קביעת הערכאה הדיונית. גם הטחת האשמות מצד המשיב כלפי המערער באה בתגובה לשאלות בהן חקר המערער את המשיב ואשר נועדו לערער את מהימנותו ומקצועיותו לגבי אופן הכנת התצהיר על ידו.
אשר לתגובת המשיב להודעת צד ג' ששוגרה כלפיו, הדברים אמורים בהודעות ששוגר בהליכי תביעה שפתח המשיב כנגד עמישב והוא לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שמדובר במסע נקם נגדו על מנת שלא לאפשר לו לנהל את ההליך המשפטי.
אכן, המשיב הורשע בבית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין בגין דבריו האמורים. לעומת זאת המערער הורשע תחילה ע"י בית-הדין המחוזי על שום שהטיח בפני המשיב כי הינו "שקרן פתולוגי", אך ערעורו לבית-הדין הארצי התקבל והוא זוכה . בהחלטת בית-הדין הארצי נאמר כי:
"הכינוי בו כינה המערער את המתלונן, היה התבטאות עולבת, בוטה וחורגת מהרמה הנדרשת מעורכי הדין, לפי כללי האתיקה. עם זאת, כל אימת שנשקל ביטוי עולב זה או אחר, אין לראותו כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממסכת הדברים שהתרחשו בבית-המשפט" ולאחר שנעשה איזון בין השקרים שהטיח המשיב במערער מול עוצמת תגובתו, נקבע אין מקום להרשעתו.
חרף נסיבות אלה לא ניתן להתעלם מהמתיחות הרבה ששררה ביחסים בין שני הפרקליטים הללו, כאשר כל אחד מהם תורם לה את חלקו, מי יותר ומי פחות, ואין הצדקה בנסיבות מעין אלה למדוד את שיעור תרומתו של כל אחד באורח אריתמטי. אין ספק שדרך התנהגותו של המשיב היתה נלוזה, אך גם המערער לא נהג כ"טלית שכולה תכלת".
כאשר בוחנים את התמונה הכוללת ואת קביעותיו ומסקנותיו של בית-משפט השלום לגבי השניים, המסקנה היא כי אין זה המקרה החריג שבו ראוי לסטות מהחסיון הנדון.

לפיכך מסקנתי היא כי יש לדחות את הערעור. בנסיבות הענין אין כל הצדקה להשית הוצאות על המערער, ומן הראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו.


______________________
יהושע גרוס, סגן נשיא – אב"ד


השופטת אסתר קובו:
אני מסכימה לכל העקרונות ואמות המידה שהותוו על ידי חברי השופט גרוס בפסק-דינו. אין ספק שהגיעה השעה לקביעה כי החסיון המוענק בסעיף 13(5) לחוק אינו מוחלט וכי במקרים המתאימים ניתן לחרוג ממנו. שעה שהדברים אמורים בפרסום דברים שלוחי רסן שהוטחו ב"זדון וברשעות" כי אז לא ניתן לחסות בצל כנפיו של חסיון זה.

ואולם, שונה דעתי מדעתי חברי לגבי התוצאה אליה הגיע. דעתי היא כי לאור העקרונות האמורים, הרי שבפנינו מקרה בו ראוי אף ראוי להגיע לכלל מסקנה כי החסיון האמור אינו יכול לסייע למשיב. הדברים שהטיח המשיב בפני המערער באו להטיל בו כתם חמור ביותר ללא כל הצדקה ואין ספק שהיה בהם משום זדון ורשעות לשמם, ולא נדרשו לגופו של התיק אלא לצורך הכפשת הפרקליט בלבד.
העובדה שהמערער הגיב כפי שהגיב וכינה את המשיב "שקרן פתולוגי" אין בה כדי לנטרל מסקנה זו, שהרי היה בהם משום תגובה מידתית לדבריו משולחי הרסן של המשיב שלא נדרשו כל עיקר להליך השיפוטי שהתנהל.

ערה אני לחשיבות ההגנה שיש להעניק לבעל דין או לפרקליט על מנת שיוכל לנהל את עניינו בדיון המשפטי בחופש מוחלט, וכי לא אחת ניתן לגלות את אותות האמת דווקא בעקבות התנהגות ב וטה במהלך דיון מעין זה, אלא שבכך אין כדי הענקת הגנה למי שחורג מכל מידה סבירה, כפי שנהג המשיב במקרה דנן.

בסוגיה זו של פגיעה בוטה בשם הטוב, ברצוני לאזכר את פסק דינו של חברי השופט גרוס בע"א 3085/00 המפנה למחזהו של שייקספיר "אותלו" כדלקמן:

"יש לזכור בתחום זה של פגיעה בשמו הטוב של אדם את דבריו של יאגו במחזהו של שייקספיר 'אותלו':

Good name in man and woman, dear my lord
Is the immediate jewel of their souls:
Who steals my purse steals trash; tis something, nothing;
Twas mine, tis his; and has been slave to thousands;
But he that filches from my good name
Robs me of that which not enriches him
And makes me poor indeed

"השם הטוב, מילורד, הוא אבן חן
היקרה מכל ללב אשה וגבר.
מי שגונב ממני את כספי,
גונב קליפת השום; זה כלום, לא כלום,
היה שלי, עכשיו שלי
וגם היה עבדם של אלפים.
אבל מי שגונב את שמי הטוב,
גוזל ממני משהו אשר
איננו מעשיר אותו בכלל
ומרושש אותי כליל"

(אותלו, מערכה 3, סצינה 3, תרגום ט. כרמי, הוצאת דביר).

וכן השווה דברי קדמונינו "טוב שם משמן טוב" (קוהלת פרז ז' פסוק א').

במקרה דנן – הטחת עובדה על הגשת כתב אישום כנגד המערער, עורך-דין במקצועו, ונקיטת הליכים משמעתיים להוצאתו מהלשכה, טענות שאינן אמת – טענות מעין אלה חורגות מכל מידה סבירה ואינן ראויות להגנה כלשהי.

לו דעתי נשמעת כי אז דין הערעור להתקבל ויש להחזיר את הדיון לבית המשפט השלום לשם קביעת שיעור הפיצוי שבו על המשיב לפצות את המערער.

לאחר שכתבתי את חוות דעתי המפורטת לעיל, הובאה לפני חוות דעתה של חברתי, השופטת רובינשטיין, ואני מצטרפת בכל לבי להמלצתה כמפורט שם.

______________
אסתר קובו, שופטת


השופטת מיכל רובינשטיין:
כולנו תמימי דעים לגבי המבחנים אותם על בית המשפט להחיל בסוגיה זו וכי בצד חשיבות ההגנה על חופש הביטוי בדיון המשפטי, יש גם להגן על שמו הטוב של הנפגע מפרסום שכזה, כל זאת כמפורט בפסק-דינו של אב"ד השופט גרוס. המחלוקת נסבה על יישום מבחנים אלה על נסיבות המקרה שבפנינו.

לאחר בחינת המקרה, מצרפת אני דעתי לדעת חברתי השופטת קובו.

לטעמי יש להחזיר ולצמצם את החסיון המוחלט ותחומיו על ידי תיקון חוק החרות, זאת כדי שההלכה המגדירה את תחומי החסיון תמצא ביטויה בחוק החרות ולא רק בדברי פרשנות הלכתית המסייגים את החסיון המוחלט.

הבהרה חקיקתית כאמור תשמור על עקרון חופש הביטוי ותאפשר נקיטת צעדים בצורה קלה ובהירה יותר.
בין היתר, יש ליתן את הדעת לדברים שנאמרו מתוך "זדון ורשעות" ואשר אינם רלבנטיים לגופו של הדיון, המתנהל בפני בית המשפט.

___________________
מיכל רובינשטיין, שופטת


לפיכך הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור.

התיק יוחזר לבית משפט השלום לקביעת גובה הפיצוי.

המשיב ישלם למערער הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.

הערבות תוחזר לב"כ המערער.

ניתן היום כ"ז בטבת, תשס"ז (17 בינואר 2007) בהעדר הצדדים


יהושע גרוס, סגן-נשיא
אב"ד אסתר קובו, שופטת מיכל רובינשטיין, שופטת