איומים על פרקליט מטעם המדינה וגזר דין בגין המעשים

כאשר בית המשפט משית עונש קל מידי על נאשם, לפי ראות עיני של התביעה, באפשרות האחרונה לערער על כך. עם זאת, על מנת להצליח בערעור, יש להוכיח שבגזר הדין נפלה טעות ובית משפט קמא לא איזון כראוי בין שיקולי הענישה השונים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום מעצר - זכויות עצורים ושחרור ממעצר
פורום רישום פלילי
פורום כתב אישום במשפט הפלילי

 

במקרה דנן, הוגש ערעור על קלות העונש שבית משפט השלום בחיפה גזר על המשיבה בהליך פלילי שנוהל נגדה. המשיבה הורשעה על פי הודאתה בעבירת איומים, שיבוש מהלכי משפט והטרדה. בית משפט קמא גזר עליה 12 חודשי מאסר על תנאי וכן העמידה לפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה מיום מתן גזר הדין.

טיעוני הצדדים

המאשימה הגישה ערעור על קלות העונש. אמנם, במקרה זה לא היה מדובר בביצוע עבירות חמורות במיוחד, אך לא היה ניתן להתעלם מהרקע לביצוען ונשוא האיומים וההטרדות: המשיבה הייתה גיסתו של אדם שהואשם, יחד עם מספר אנשים אחרים, בעבירה של קשירת קשר לרצח ועבירות נלוות.

את התביעה נגדו ניהלו שני תובעים מפרקליטות חיפה. נטען שהמשיבה, יחד עם גיסה אשר שהה אותה עת בחלופת מעצר, התקשרו לביתו של אחד מהתובעים. המשיבה שוחחה עם אשתו של התובע ואיימה עליה. בנוסף, היא הזהירה את המתלוננת שאם גיסה יורשע, משפחתה תפגע. בהמשך, השמיע איום זה באוזני התובע. כמו כן, השניים ניסו להתקשר לתובעת השנייה שניהלה את התיק, אך בפועל התקשרו לנשים בעלות שם דומה ואיימו עליהן.

לטענת המאשימה, על בית המשפט היה לקבל את הערעור ולהחמיר בענישת המשיבה באופן שיהלום את חומרת המעשה – איומים על ממלאי תפקידים ציבוריים במערכת המשפט. המאשימה הוסיפה שעל בית המשפט היה לגזור עונש שישדר מסר חד משמעי של הגנה על עובדי ציבור.

מנגד, המשיבה לא המעיטה מחומרת המעשים. אולם, לטענתה, הוסכם מלכתחילה בין הצדדים על הגשת תסקיר לשם קביעת העונש. בכך, המאשימה שידרה מסר לפיו לא תבקש עונש מאסר בפועל. בא כוחה של המשיבה ביקש להתחשב במצבה המיוחד של האחרונה, שילדה זמן מה לפני הערעור. כמו כן, היה מדובר בבחורה צעירה, שהייתה מכורה לסמים וביקשה להיגמל מכך. היא הייתה מצויה בטיפול גמילה ולטענת בא כוח המשיבה, הטלת עונש מאסר בפועל הייתה מסכלת אפשרות לשיקום.

הסדר הטיעון

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופטת דחתה את טענות המשיבה ובא כוחה. היא קבעה שלא נמצא כל בסיס לטענה בדבר הסכמת המאשימה לתסקיר מבחן כאומדן לרמת הענישה שהתבקשה. הובהר שהמאשימה הסכימה להרשעת המשיבה בכתב אישום מתוקן והפנייתה לשירות המבחן ולא מעבר. כמו כן, המאשימה הסכימה להציג את עמדתה בעניין העונש לאחר קבלת התסקיר.

בפועל, לאחר קבלת התסקיר, השמיעו הצדדים את טיעוני העונש וכבר אז המאשימה ביקשה להורות על עונש מאסר בפועל. מאידך, באותו מעמד, הסנגור לא טען שהיה הסכם בינו לבין התביעה בעניין העונש. כלומר, השופטת פסקה שלא היה מקום לבוא בטענה לפיה בהסדר שהושג בין הצדדים, ואשר לא כלל הסכמה לעניין העונש, היה משום הטעיית המשיבה.

מעשי המשיבה

זאת ועוד, מעשה המשיבה נתפס כחמור על ידי השופטת. שכן, איום על התובעים לא היה כאיום על אדם פרטי. מדובר היה באיום על מערכת אכיפת החוק בכללותה. השופטת קבעה שלא ניתן לאפשר מצב בו שלוחי החברה, עליהם הוטל התפקיד לייצג את המדינה במלחמתה כנגד מפרי חוק, נתונים לאיומים על חייהם.

האיום על משפחת התובע נתפס כחמור עוד יותר, משום שקורבנות אלו לא היו אחראיים למדיניות התביעה הכללית. משכך, השופטת פסקה שבקביעת העונש על ידי בית משפט קמא נפלה טעות, היות שלא הובאה לידי ביטוי חומרת העבירות בנסיבות העניין. על כן, השופטת ביטלה את גזר דינו של בית משפט קמא ועל בסיס אותם שיקולים שנשקלו על ידי הערכאה הקודמת, לרבות לידת המשיבה והשיקולים לחומרא, גזר הדין שונה. בסופו של יום, השופטת השיתה על המשיבה 24 חודשי מאסר, מהם 12 לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר מותנה.