בחוזים רבים מופיע סעיף של פיצויים מוסכמים. הכוונה היא לפיצויים שמשולמים במקרה שמי מהצדדים מפר את החוזה. סכום הפיצוי נקבע מראש על ידי הצדדים, לרבות התנאים בהם ניתן לתבוע אותו. דוגמא לתביעה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תובענה לתשלום פיצויים מוסכמים עקב הפרת הסכם. על פי העובדות, בעלי הדין נישאו זה לזו בשנת 1969 וחיו שנים רבות בנפרד, אך לא התגרשו. במהלך שנת 2003, ניתן פסק דין בתביעה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים. במסגרת פסק הדין, השופטת הורתה על מכירת הדירה המשותפת וחלוקת הרווחים והזכויות בחשבון החיסכון המשותף שווה בשווה. בנוסף, התובע חויב להשיב לנתבעת מחצית מתשלומי המשכנתא ששילמה ומחצית משווי הרכב. אולם, הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות בדבר שווי הבית. לפיכך, הנתבעת הסכימה לרכוש את חלקו של התובע בדירה, תמורת סך של 72 אלף דולר, כשמהתמורה יקוזזו חובות האחרון. הסכם זה אושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.
לטענת התובע, למרות ההסכם, הנתבעת לא שילמה את התמורה במועד שנקבע. אי לכך, הוא תבע פיצוי בסך 30 אלף ש"ח בגין הפרת החוזה. יש לציין שסכום הפיצוי נקבע בהסכם עצמו. התובע טען שהנתבעת הפרה את ההסכם פעמיים בכך שהיא נמנעה מלהעביר לו את התשלום הראשון והשלישי על הדירה במועדים שנקבעו. מנגד, הנתבעת הכחישה את טענות התובע וביקשה להורות על דחיית התביעה. היא טענה שגם אם התשלום על הדירה נמסר באיחור, היה מדובר באיחור סביר של מספר ימים.
הכרעה
הלכה למעשה, הנתבעת הודתה בהפרה של ההסכם ובכך שאיחרה לשלם את התשלום הראשון במועד שנקבע. אי לכך, השופטת הבהירה שהתקיימו התנאים שנקבעו בהסכם והקנו לתובע את האפשרות לתבוע פיצויי מוסכם. בנוסף, טענת הנתבעת לפיה האיחור בתשלום היה סביר, נדחתה. זאת מאחר והתשלום הראשון שולם חודש לאחר המועד המקורי כאשר גם במועד זה, לא שולמה התמורה המלאה. יתר הסכום הועבר חודשים וחצי לאחר מכן. כלומר, השופטת קבעה שלא היה מדובר באיחור סביר. אי לכך, נקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם ביחס לתשלום הראשון.
באשר לאי העברת התשלום השלישי במועד שנקבע, השופטת קבעה שבמקרה זה לא הייתה הפרה יסודית. תשלום זה, בסך 30 אלף ₪, היה בגדר "יתרת תשלום" שהיה על הנתבעת לשלם לתובע לאחר קיזוז חובותיו כלפיה. סכום זה היה שינוי במחלוקת בין הצדדים והוא נקבע לבסוף על ידי כונסת נכסים שמונתה על רקע המחלוקות הכספיות. קביעת הסכום על ידי הכונסת לא כלל מועד מדויק לתשלום. השופטת הדגישה שהיה מדובר בסכום ניכר עבור הנתבעת והיא נדרשה לגייס את הכסף על מנת לשלמו במועד. אי לכך, העובדה שהסכום הועבר כעבור 14 ימים מהמועד בו נקבע שיעור התשלום, לא עלתה לכדי הפרה יסודית של ההסכם. קרי, השופטת קבעה שלא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מוסכם על רקע האיחור במועד התשלום השלישי.
לבסוף, השופטת קבעה שלאור מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת וקשייה לגייס את הסכומים אותם היא נדרשה להעביר לתובע, לא היה מקום לחייבה בתשלום פיצוי מלא בסך 30 אלף ש"ח בגין ההפרה היסודית. זאת בפרט כאשר שווי הסכום שהועבר באיחור היה 60 אלף ₪ בלבד. כלומר, היה מדובר בפיצוי מוסכם בשווי 50% מהסכום ששולם מלכתחילה. השופטת קבעה שהפיצוי לא עמד ביחס סביר לנזק אותו היה ניתן לצפות בעת קביעת שווי הפיצוי המוסכם. אי לכך, היא הורתה על חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי מוסכם בשווי 10,000 ₪ בלבד.
