ככלל, כשם שנישואין נעשים בהתאם למנהגי דתם של בני הזוג, כך גם הגירושין. אולם, כאשר בני הזוג שאינם מאותה דת מתחתנים זה עם זו, נישואיהם נקראים "נישואי תערובת". במידה ובני זוג אלו מעוניינים להיפרד, עליהם לעשות זאת באמצעות תהליך של התרת נישואין. דוגמא לתהליך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, בית המשפט דן בתביעה להתרת נישואין. על פי הנטען בכתב התביעה, הצדדים נישאו על פי הדין האתיופי בשנת 1977. הם עלו לישראל בשנת 1991 ונפרדו בשנת 1993. מאז הפרידה, התובע חי עם אישה אחרת ולשניים היה ילד משותף. יש לציין שהתובע היה יהודי בעוד הנתבעת, שהתנגדה להתרת הנישואין, הייתה נוצרייה.
טענות בעלי הדין
על מנת לחזק את בקשתו להתרת הנישואין, התובע הציג חוות דעת של מומחה לדין האתיופי. הלה קבע שלפי החוק האתיופי, עצם בקשת בן הזוג להתרת הנישואין הווה עילה לגירושין ועל בית המשפט היה להיעתר לכך.
הנתבעת התנגדה לחוות הדעת. לטענתה, המומחה כלל לא הכיר את הדין האתיופי לאשורו. הנתבעת טענה שהיה על התובע להציג חוות דעת ממשרד עורכי דין באתיופיה או ממשרד המשפטים. זאת ועוד, הנתבעת טענה שחוות הדעת התייחסה לחוק כפי שנחקק בשנת 2000. אולם, לשיטתה, החוק לא חל על מי שנישאו טרם שנה זו.
התרת הנישואין
בפתח הדיון השופטת ציינה שבחוות דעתו של המומחה מטעם התובע נפלו מספר פגמים כגון העובדה שהאחרון לא שוחח עם הנתבעת טרם מתן ההחלטה. בנוסף, למומחה לא הייתה השכלה רשמית פורמאלית בדין האתיופי. עם זאת, השופטת החליטה לקבל את חוות הדעת. זאת לאור העובדה שלבית המשפט לא הוגשה חוות דעת מטעם מומחה אחר בדין האתיופי. לא זו אף זו, התובע התקשה מלכתחילה במציאת מומחה בתחום ונאלץ להשתהות עם תביעתו במשך שנים ארוכות עקב סיבה זו. לפיכך, נקבע שבאיזון שבין הפגמים בחוות הדעת למול הקושי בהשגתה, השיקול הראשון נסוג.
בנוסף, השופטת הדגישה שהצדדים היו פרודים למעלה מ-14 שנים וכי התובע חי עם אישה אחרת ממנה נולד לו ילד. השופטת קבעה שרצון התובע לגירושין היה כנה, עמוק ובלתי הדיר. אי לכך, נקבע שבהשארת הנישואין על כנם לא הייתה תועלת ממשית או תרומה למי מבעלי הדין. השופטת הדגישה שהלכה למעשה, נישואי הצדדים היו פורמאליים בלבד ולא היה כל סיכוי שישתקמו בעתיד. בסופו של יום, השופטת קיבלה את בקשת התרת הנישואין וקבעה שבני הזוג היו מגורשים זה לזו מיום הדיון דנן.
