ערעור נאשם, רופא משפחה, כנגד הכרעת הדין וגזר הדין ערעור המדינה על קולת העונש

ערעור על הרשעתו של רופא בביצוע מעשה מגונה במטופלת\
יחסי אמון הם אחד מערכי היסוד במערכת היחסים רופא-מטופל. מתן אמון מלא בדבריו ומעשיו של רופא מטפל הינה חיונית להצלחת התהליך הטיפולי. במרבית המקרים הרופאים נוהגים במקצוענות ובהגינות ומעניקים טיפול איכותי למטופליהם. אף על פי כן, אין להתעלם מאותם המקרים בהם מנצל רופא את האמון העיוור שתולה בו המטופל. בכוחו של רופא לגרום למטופל להאמין כי פעולה מסוימת נחוצה לצורך טיפול רפואי, ותוך כדי כך לבצע מעשה מגונה בגופו של המטופל. לעיתים הקו בין טיפול מקצועי וחיוני לבין בדיקות מיותרות העולות לכדי מעשים מגונים הינו דק ומתעתע.
תיאור המקרה
להלן ערעורו של נאשם, רופא, אשר הורשע בידי בית משפט השלום בביצוע מעשה מגונה בגופה של אישה שהגיעה למרפאתו במטרה לקבל טיפול רפואי. מהכרעת הדין קמא עלה כי הפרשה החלה בשעה שהמתלוננת הגיע למרפאתו של הנאשם והשמיעה באוזניו טענות בנוגע לשיעול, גודש באף ונזלת מרובה. הנאשם, לפי קביעתו של בית המשפט קמא, לש את שדיה של המתלוננת וחיבקה מאחור, וזאת באצטלה של בדיקה רפואית נחוצה. לאור זאת, האיש הורשעה בביצוע מעשה מגונה. על כך הערעור.
טענות הצדדים
הנאשם טען מספר טענות: ראשית, נטען כי נמצאו מספר סתירות בעדויות התביעה, חוסר קוהרנטיות וגרסאות סותרות. לפיכך, הנאשם סבר כי נכון היה לזכותו. שנית, נטען כי העובדה שהמתלוננת לא סיפרה על האירוע לחברתה הטובה ביותר, הינה תמוהה ובלתי הגיונית. שלישית, הנאשם גרס כי מעשיו היו חלק מבדיקה נחוצה וחשובה, וכי העד המומחה שהעיד כי לא כך היו פני הדברים, לא עיין בתיקה הרפואי של המתלוננת, ובכלל זה עברה הרפואי. לאור העולה מן המקובץ, עתר הנאשם לזיכויו מהעבירה של ביצוע מעשה מגונה.
מנגד, המאשימה, מדינת ישראל, העלתה טענה מרכזית לצד מספר טיעוני משנה. לשיטתה של המאשימה, מישוש שדיה של המתלוננת לאחר תלונות על צינון ושיעול, הייתה בלתי סבירה לחלוטין. אי לכך, נטען כי הנאשם השיג את הסכמתה של המתלוננת למעשיו במרמה, וזאת על ידי כך שגרם לאחרונה להאמין כי מעשיו אכן היו נחוצים להשלמת הבדיקה הרפואית. על סמך הדברים לעיל, נטען כי נכון היה להותיר את ההרשעה על כנה.
דיון והכרעה – הערעור נדחה
בית המשפט המחוזי בחיפה, בהרכב של שלושה שופטים, בחן את הכרעת הדין קמא, האזין לטענות הצדדים ודחה את הערעור ברוב של שניים בעד ואחד נגד. בית המשפט קיבל את הטענה כי לא היה כל קשר הגיוני בין מצבה הרפואי של המתלוננת לבין בדיקת החזה שביצע בגופה הנאשם. נפסק כי הנאשם רימה את המתלוננת בכך שגרם לה להסכים לבדיקה שכלל לא הייתה דרושה. בנוסף, ציין בית המשפט כי הייתה מקובלת בעיניו הטענה כי המתלוננת לא סיפרה על האירוע שכן חשה בושה ולא רצתה שידעו על כך חבריה לקהילה הדרוזית השמרנית.
לאור העולה מן המקובץ, הותיר בית המשפט את ההרשעה כפי שנקבעה בבית המשפט קמא.