זיכויו של עמנואל פלד("אדוני") מעבירות איומים ושיבוש הליכי משפט

בעניין: מדינת ישראל - פמת"א
ע"י ב"כ עו"ד אפרת לסרי המאשימה
נ ג ד
פלד עמנואל – בעצמו ע"י הליווי הנאשם

ה כ ר ע ת - ד י ן

בפתח הדיון מודיע ביהמ"ש על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

את כתב האישום שבפני הגישה נציגת פמת"א נגד עמנואל פלד (להלן: "הנאשם") ב- 18.05.05. לנאשם מיוחסות עבירות איומים ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 192 ו-244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
על פי כתב האישום ב- 6.04.04 (להלן: "התאריך הרלוונטי"), איים הנאשם על המתלונן באולם בית משפט השלום בתל-אביב (להלן: "האולם") שיפרסם את שמו המלא בספר שיכתוב, וזאת בניגוד לצו שיפוטי ותוך שיבוש הליכי משפט.
בהקראה כפר הנאשם בכל העובדות שיש בהן לבסס עבירה. רצף שמיעת הראיות הופר מדי פעם, בין היתר, משום שהנאשם עמד על זכותו לייצג את עצמו, קשייו לקבל חומר חקירה ופניותיו לבית משפט עליון.

הראיות
לתביעה העידו: המתלונן (עמ' 15-28), עו"ד אדווה וייצמן (עמ' 28-32), שבמהלך חקירתה הנגדית הוגשה הודעתה נ/1, רס"ב מיכל שור, שחקרה את הנאשם וגבתה הודעתו ת/1ורס"ל משה בן יעקב – (עמ' 9-10) ששימש כשוטר ליווי בתאריך הרלוונטי וערך את זכ"ד ת/2 (להלן: "שוטר הליווי" ו/או רס"ל בן יעקב").

להגנה העידו הנאשם (עמ' 79-100) ועו"ד גלאון קפלינסקי (עמ' 37-57). בהסכמת התובע, הגיש הנאשם את החלטת כבוד השופט צבי דותן, נ/2, בה דחה בקשת המתלונן לקיים דיון בדלתיים סגורות בהליך האזרחי ת.א 4072/01, שיש לו נגיעה לפרשה שבבסיס כתב האישום– תביעת לשון הרע ו-נ/3 שהגיש הנאשם בעקבות הפרסום נגד עיתון ידיעות אחרונות ואח', מספר כתבות עיתונאיות, נ/4, בהן פורסם כינויו של המתלונן. קובלנה פלילית פרטית, נ/5א', שהגיש הנאשם נגד אמנון לוי ואח', עמדת הפרקליטות, נ/5ב', שלא ליטול חלק בקובלנה, תביעת לשון הרע, נ/5ג', נגד אמנון לוי ואח', מסמכי חברה, נ/6 א'-ג', שהיתה בבעלות הנאשם, מודעות פרסומת, נ/7, של החברה בעיתונות, תשובות לשאלון, נ/8, שהפנה המתלונן לנאשם, קטעי עיתונות נוספים, נ/9 על נ/4, תעודה הערכה, נ/11, תצהיר עדות ראשית של הנאשם, נ/12, פסק דין בבג"צ 6481/94 – נ/13, מכתב נוסף, נ/14 וחוות דעת של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, נ/15, בהקשר לחוקיות שירות המידע הטלפוני – וקלי 056.

ייאמר כבר כאן, שגם אני בהחלטתי, להורות על שמיעת עדות המתלונן בדלתיים סגורות ואסרתי לפרסם כל פרט מזהה הקשור אליו (ראו דיון והחלטה בעמ' 8 ו- 14 לפרוטוקול), על מנת שלא להרתיע המתלונן מלהעיד עדות חופשית, גם בשלב זה אין בדעתי לשנות מכך.

מהחומר שבתיק בית המשפט עולה כדלקמן:
1. לנאשם היתה חברה שעסקה במתן שירותי שיחות ארוטיות באמצעות טלפון. המתלונן היה אחד מלקוחותיה של החברה. בין הנאשם למתלונן נפל סכסוך שמהותו לא התבררה בהליך שבפני, מכל מקום המתלונן הגיש נגד הנאשם תלונה במשטרה (להלן: "התלונה").
2. בהקשר לתלונה יש לציין כדלקמן:
• הפרשה פורסמה באמצעי תקשורת שונים. שמו המלא של המתלונן לא פורסם והוא כונה בשם כיוניו (המתלונן, עמ' 19 ש' 16-17, וכן נ/4).
• נגד הנאשם ונגד מי שהיתה מזכירתו (להלן: "המזכירה") הוגש לבית משפט כתב אישום בת"פ 1008/04 (להלן: "התיק הקודם").
• התיק הקודם התנהל בפני כבוד השופטת כוחן (להלן: "כב' השופטת").
• כמו בתיק שבפני, גם בתיק הקודם, הנאשם הופיע ללא ייצוג וניתן צו איסור פרסום שמו של המתלונן.
• את המזכירה ייצגו עורכי הדין גלאון קפלינסקי ואדווה וייצמן (המתלונן עמ' 17 ש' 13-14, עו"ד וייצמן עמ' 28 ש' 15, עו"ד קפלינסקי עמ' 45 ש' 21-25).

3. בהקשר לנסיבות ביצוע העבירות נשוא הדיון שבפני יש להדגיש כדלקמן:
• במהלך הדיונים בתיק הקודם (עו"ד קפלינסקי עמ' 48 ש' 5-6, עו"ד וייצמן עמ' 28 ש' 24-26) הרבה הנאשם לדבר על כוונתו לכתוב ספר על הפרשה שייקרא "אדוני – השופטים הקלאסיים, איפה שהצדק שם הרשע" (להלן: "הספר") בתאריך הרלוונטי העיד המתלונן. בטרם נסתיימה עדותו יצאה כב' השופטת להפסקה (להלן: "ההפסקה") ואילו הצדדים נשארו באולם.
• במהלך ההפסקה, בהיותם באולם בית המשפט, בנוכחות שוטר הליווי רס"ל בן יעקב, עורכי הדין קפלינסקי ווייצמן, החליפו הנאשם והמתלונן מספר משפטים, שאחד מהם מבסס את כתב האישום, וגדר המחלוקת בין הצדדים מתייחס לתוכנו של משפט זה.

עבירת איומים :
1. סעיף 192 לחוק קובע, שמעשה ייחשב ל"איום" אם תוכנו עוסק בפגיעה שלא כדין בגוף, בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסת המאוים, "או של אדם אחר". דברי האיום נבחנים על פי אמת מידה אובייקטיבית, ולא על פי גישתו הסובייקטיבית של המאויים הספציפי. משכך על בית המשפט לקבוע, לאחר בחינת הנסיבות בהן נאמרו דברי האיום, שאדם מן היישוב אשר יימצא באותן נסיבות ירגיש מאוים. ראו פסקי הדין בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינה ישראל, פד"י מ"ג(3) עמ' 373, ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, בעמוד 416, רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 4, ורע"פ 2038/04, לם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 66 ,עמ' 73.
2. לגיבוש העבירה, על התביעה להוכיח את מודעות העושה ליסודותיה העובדתיים, ובנוסף עליה להוכיח יסוד נפשי מיוחד של מטרה להפחיד או להקניט. מכיוון שהעבירה היא עבירה התנהגותית ולא תוצאתית אין הכרח שהמטרה תושג.
3. בנוסף, ראוי להדגיש את אופייה המיוחד של עבירת האיומים, הנעברת בהבל פה. במקרים רבים ההבדל בין אמרה תמימה לאיומים נובע מה"מוסיקה" שבה בוחר הדובר: יש מילים שתוכנן מאיים, ויש מילים תמימות כגון "אני אראה לך" שהופכות לאיום בשל האינטונציה המאיימת בה נאמרו. משכך מחוייבת התביעה בהקפדה יתירה בהבהרת היסוד הנפשי בכתב האישום ועליה לכתוב במפורש, שהדברים נאמרו במטרה להפחיד או להטריד.

עבירת שיבוש:
1. עבירת שיבוש הליכי משפט הקבועה בסעיף 244 לחוק, תכליתה המרכזית להגן על הטוהר והתקינות של הליכים משפטיים ובכך להבטיח קיומה ותפקודה של מערכת עשיית משפט תקינה הראויה לאמון הציבור, ראו רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 743.
2. עבירת שיבוש הליכי משפט, בדומה לעבירת האיומים היא עבירה התנהגותית המחייבת הוכחת יסוד נפשי מיוחד של מטרה ורצון לשבש הליכי משפט, כשאין הכרח שהמטרה תושג. בהתאם לכוונת המחוקק, ליתן הגנה רחבה לערך המוגן של טוהר ההליך השיפוטי ותקינותו (הצעות-חוק 1021 תשל"ג, עמ' 22), העניקו בתי המשפט לעבירת שבסעיף 244 פרשנות מרחיבה באופן שתחול על "כל מעשה שנעשה בכוונה להפריע לחקירה, למשפט או לביצוע הוראות בית משפט", ראו ע"פ 44/81 מויאל נ' מדינת ישראל, פד"י לו(1) 505, 514, ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650, 658).

נסיבות המקרה בראי הדין:
1. מסעיף 4 לכתב האישום עולה, שלדעת המאשימה, במקרה זה, עבירת השיבוש נגזרת מעבירת האיומים.
2. לגישתי – אם במהלך עדות שהעיד המתלונן נגד הנאשם, ובניגוד לצו שיפוטי, אמר הנאשם לפרסם את שמו המלא של המתלונן בספר, שהספר אמור לכלול תיאור שירותי מין טלפוניים שקיבל המתלונן, הוא עבר את העבירות המיוחסות לו. שכן, איום בפרסום כזה יש בו יותר מפוטנציאל של פגיעה בפרנסתו, בשמו הטוב של המתלונן, כמו גם ברצונו להעיד ולשתף פעולה בהליך שיפוטי.
3. מכאן שעלי, לקבוע עובדתית, באילו נסיבות ומה בדיוק אמר הנאשם למתלונן. קביעה כזאת מחייבת בחינת עדויותיהם ומהימנותם של העדים שהופיעו במשפט. את העדים ניתן למיין לשתי קבוצות, שאינן חופפות את המיון המוקבל עדי תביעה מול עדי הגנה, כי אם קבוצת העדים שאינם מעורבים ישירים באיומים מול קבוצת העדים שהם המעורבים הישירים בעבירות נשוא הדיון.

גרסאותיהם ומהימנותם של העדים שנכחו באולם בית המשפט במהלך ההפסקה:
1. עו"ד וייצמן נחקרה ב- 20.10.04, כארבעה חודשים לאחר התאריך הרלוונטי. בהודעתה נ/1 ובעדותה בבית המשפט, מסרה שאיננה זוכרת את האירוע לפרטיו. היא לא זכרה את המלל המדויק שהנאשם והמתלונן החליפו ביניהם ולא זכרה שהנאשם אמר משהו באשר לפרסום שמו של המתלונן בספר (נ/1 ש' 14-15). היא זכרה באופן כללי, שהנאשם אמר שיפרסם ספר על הפרשה ושהמתלונן אמר לנאשם "שיחטוף כמה שנים גם על התיק הזה" (נ/1 ש' 5), וזאת מבלי להתחייב על סדר חילופי הדברים שבין השניים (עמ' 29 ש' 2). בבית המשפט היא חזרה על גירסתה: הנאשם אמר שיפרסם את הספר, ולא זכרה מה אם בכלל אמר בנוסף כיוון שלא ממש השיבה לנאשם (עמ' 28 ש' 22-26). עו"ד וייצמן זכרה שהמתלונן פנה לנאשם ואמר לו "שהוא ישב על התיק של כבוד השופטת כוחן" (עמ' 29 ש' 1 ועמ' 31 ש' 1- 2).
2. עו"ד קפלינסקי – במשפט שבפני לא הוברר אם עו"ד קפלינסקי מסר הודעה במשטרה. בעומדו על דוכן העדים כשנתיים לאחר התאריך הרלוונטי, הוא העריך שהנאשם לא אמר כך (עמ' 45 ש' 17) משום שלא זכר אמירה ספציפית שהנאשם אמר, בהקשר לפרסום פרטי המתלונן ושמו המלא בספר שיכתוב. עו"ד קפלינסקי ביקש לקבל, שאילו שמע את הנאשם אומר משפט מאיים כגון "תשמע אני אדאג שהשם שלך יופיע בספר", היה זוכר זאת (עמ' 53 ש' 13-17). להערכתו הסיכוי שהנאשם אמר את המשפט המאיים המיוחס לו נמוך. הנאשם, בקיא בהליכי בית משפט, הרשים אותו בהתנהלותו הזהירה במהלך כל הדיונים בתיק הקודם. עו"ד קפלינסקי הסכים שקיימת אפשרות שלא שמע את כל דברי הנאשם (עמ' 53 ש' 14, מכל מקום הוא לא שמע את הנאשם מאיים על המתלונן בנוכחותו (עמ' 40 ש' 26 ועמ' 41 ש' 1 ואילך). עו"ד קפלינסקי נדרש לעדות המתלונן בתיק הקודם, שגם לאחר ההפסקה היתה ארוכה ושוטפת, מבלי שנכרו על המתלונן אותות פחד (עמ' 51 ש' 19-20).
3. עורכי הדין הודו ביריבות שבין המתלונן למרשתם. כבאי כוחה של המזכירה, חלקו על גרסת המתלונן ההוא שלא היתה מקובלת עליהם (עו"ד וייצמן עמ' 30 ש' 20, עו"ד קפלינסקי עמ' 46 ש' 5). ברוב הגינותו הודה עו"ד קפלינסקי, באמפטיה שלו לנאשם (עמ' 46 ש' 8-10). שני עורכי הדין לא הסתירו את המבוכה וחוסר הנוחות שגרמה להם עצם החובה להופיע בבית המשפט כעדים (עו"ד וייצמן עמ' 30 ש' 10-16, עו"ד קפלינסקי עמ' 42 ש' 8 ואילך).
4. למרות היריבות ולמרות המבוכה בה היו שרויים עורכי הדין קפלינסקי ווייצמן, אין בליבי כל ספק שבהופיעם בפני כעדים שניהם אמרו אמת ועשו ככל יכולתם לעזור לבית המשפט להגיע להכרעה נכונה וצודקת. הם ניהלו בתיק הקודם משפט הוכחות מורכב, ורק סביר, לדעתי, שבמהלך ההפסקה היו עסוקים בענייניהם, לא שמו ליבם לדבריו המדויקים של הנאשם, ובוודאי שלא הפנימו אותם. אני משוכנעת שאילו זכרו פרטים נוספים באופן ברור יותר, היו מעידים על כך במפורש, ללא ניסיון להתחמק או להסתיר.
5. הסברה של עו"ד וייצמן בעדותה בפני, שבהפסקה לא היתה קשובה לנאשם, משום שהוא מרבה לדבר וללהג (עמ' 28 ש' 21), עד שאין אפשרות לזכור כל דבריו, מקובלת עלי. בדיונים שבפני נוכחתי, שהתנהגות הנאשם אכן מתאפיינת בשטף דיבור רם וצפוף עד וקשה ליתן את הדעת לכל היוצא מפיו בשיחת חולין. ואילו למתלונן, תרבות שיח שונה לחלוטין. אני מקבלת ללא היסוס, שעו"ד וייצמן שלא אטמה אוזניה לדברי המתלונן ושמעה אותו אומר לנאשם שיידון למספר שנות מאסר לריצוי בפועל. כנגזרת מכך, אני משוכנעת, שאילו לא היתה שומעת, קולטת וזוכרת אמירתו זו של המתלונן, היא לא היתה מוסרת אותה בהודעתה נ/1 ולא היתה חוזרת עליה בנחישות בעדותה בבית המשפט.
6. מכל מקום, מסקנתי היא שאין אפשרות לקבוע ממצאים לחובת הנאשם בהקשר לעבירות נשוא הדיון על סמך עדויותיהם של שני הסניגורים.
7. רס"ל בן יעקב – תיעד את האירוע במזכר ת/2 לפיו, בהפסקה כשישב ליד הנאשם, אמר הנאשם למתלונן: "בבוא היום אני אכתוב עליך ספר על מה שהיה ואז נראה". על פי ת/2 הוא שאל את הנאשם מדוע פנה למתלונן הנאשם חייך בתגובה ולא ענה.
8. למרות שהמזכר ת/2 נושא תאריך 16.08.04, ביקש רס"ל בן יעקב לקבל שכבר בתאריך הרלוונטי כתב את דברי הנאשם על מזכר (להלן: "המזכר המקורי"), שאותו שיגר בהודעת FAX ליחידה החוקרת. בשלב מסויים נודע לו שהודעת הפקס לא התקבלה והחליט להעתיק את המזכר המקורי ולרשום תאריך יום ההעתקה - 16.08.04 ושלח בהודעת פקס ליחידה החוקרת. באותו שלב זרק, לדעתו, את המזכר המקורי לפח האשפה שבביתו (עמ' 10 ש' 19), הוא הדגיש ש-ת/2 הוא העתקו המדויק של המזכר המקורי (עמ' 10 ש' 24).
9. כל ההתנהלות המתוארת בסעיף 8 לעיל, פגומה ומעוררת תמיהות. לא קיבלתי תשובה מדוע מצא רס"ל בן יעקב להעתיק את המזכר המקורי, שאותו שמר לטענתו בחזקתו במשך למעלה מחודשיים. ומדוע לא שלח בשנית ליחידה החוקרת את המזכר המקורי שהיה ברשותו. ואם כבר מצא לנהוג כך, מדוע החליט בשלב זה להשמיד את המזכר המקורי, ולמה לא כתב שת/2 איננו מקור כי אם העתק בלבד.
10. אך גם אם נתעלם מעצם ההעתקה, אי אפשר להתעלם מהתוספות שרס"ל בן יעקב הוסיף על המשפט הרלוונטי שבת/2 בעדותו בפני (בעמ' 10 ש' 4). האחת, שהנאשם אמר למתלונן "אני אראה לך", השנייה, שהמילים האלה נאמרו בטון מאיים, עובדה שחשובה מאוד לעבירת האיומים כפי שפורט לעיל.
11. מכלול הפגמים בעדותו של רס"ל בן יעקב, מכרסמים במשקל עדותו של רס"ל בן-יעקב ואין בהם לתמוך בגרסת המתלונן כפי שביקש התובע. מה עוד שגם אם אתעלם מכל האמור לעיל, ואקבל לצורך הויכוח את דברי רס"ל בן יעקב, כלשונם בבית משפט וככתבם ב-ת/2, עדיין דברים אלה שונים מהאיומים שכתב האישום מייחס לנאשם על סמך דברי המתלונן.
12. מכאן, שאף אחד מהעדים שנכחו באולם במהלך ההפסקה לא תמך בגרסת המתלונן לפיה הנאשם איים לפרסם את שמו המלא בספר. יוצא אפוא, שלעבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, הנאשם והמתלונן הם עדים יחידים.

הרשעה על פי עד יחיד
ניתן להשתית הרשעה על עדותו של יחיד, ובלבד שהשופט היושב לדין הזהיר עצמו שבפניו עדות יחיד, אותה שקל ובחן בזהירות וקפידה מירביים, מצא אותה אמינה, משכנעת ובעלת משקל ראייתי מלא. ראו לעניין זה ע"פ 2780/90 עזרא קצירו נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 2073. ספרו של כבוד השופט קדמי "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, עמ' 414.-

מכאן חובתי לבחון דברי המתלונן, ולבדוק אם די בהם בלבד, לביסוס הרשעת הנאשם, שמצידו עמד בעקביות על גרסתו המתכחשת.
כפי שנאמר, על פי כתב האישום לטענת המתלונן הנאשם אמר לו: "אני אפרסם ספר על העניין הזה, והשם שלך הפעם יופיע" (עמ' 17 ש' 16-17 ועמ' 20 ש' 17-18).
הנאשם, לא כופר שאמר שיפרסם בספרו את הפרשה ולמתלונן יתייחס (אם בכלל) בכינויו (עמ' 2 ש' 15).

גרסת המתלונן
בהעידו בפני הדגיש המתלונן את החשיבות מבחינתו, שבחיסוי שמו ואת המאמצים שעשה למניעת חשיפתו, במיוחד לנוכח תפקידו בשירות הציבורי (עמ' 17 ש' 16 ואילך ועמ' 23 ש' 18). הצורך מבחינתו בחשאיות קיים גם לאחר שבהליך אזרחי, שבינו לבין הנאשם, בקשתו לדיון בדלתיים סגורות נדחתה והוא לא ערער על אותה החלטה (עמ' 20 ש' 25 ועמ' 21 ש' 3). הוא הודה שהנאשם לא איים לפרסם את שמו המלא בספר, ויתכן שאמר שישתמש בכינויו (עמ' 20 ש' 21). למרות זאת פחד, הרגיש חש מאויים ופנה למשטרה.
לאחר שבחנתי את גרסת המתלונן, הגעתי למסקנה שאין בה די לשמש בסיס לקביעת עובדות והסקת מסקנות, משום שהיא נגועה בפגמים, שעיקרם כדלקמן:
1. בהתחשב ברקע הטעון שבין השניים, טענת מתלונן, שאין ולא היה לו עניין להתעמת עם הנאשם (עמ' 19 ש' 7-8), ורצונו להוכיח שהנאשם רימה אותו ואיים עליו, מבלי הונע בדחף רדיפה אובססיבי (עמ' 27 ש' 21), לא שכנע אותי, אם לנקוט בלשון המעטה. בהעידו בבית המשפט האיבה, שחש המתלונן לנאשם, היתה גלויה. רצונו להגיב על, ההשפלה שהנאשם השפיל אותו (עליה העיד עו"ד קפלינסקי בעמ' 46 ש' 21 –26 ובעמ' 47 ש' 1) והמשקעים, שבהכרח נותרו בליבו של המתלונן לנוכח יחסיהם הבלתי שגרתיים וחששו מפרסום שמו, מבססים מסקנה שהמתלונן עשה ככל יכולתו להיפרע מהנאשם ולגרום לו להיענש בחומרה.
2. לא רק שהטענה לא הגיונית, הטענה נסתרת בדבריו המפורשים של עו"ד קפלינסקי שבעדותו אישר, שהמתלונן אמר שהוא אובססיבי להוכיח אשמת הנאשם (עמ' 46 ש' 20).
3. לטענת המתלונן, בהיותו בבית המשפט בתאריך הרלוונטי, רק מילא חובתו כעד, השיב לשאלות הנאשם בחקירה נגדית, ומעבר לכך לא פנה לנאשם, לא שוחח איתו ולא התגרה בו (עמ' 18 ש' 16- 17). הוא הכחיש בתוקף ש"איחל" לנאשם שיוטל עליו מאסר ממושך לריצוי בכלא (עמ' 19 ש' 11 ועמ' 22 ש' 15). המתלונן עמד על גרסה זו עד לרגע שעומת עם דבריה של עו"ד וייצמן, לפיהם שמעה אותו (את המתלונן), "מאחל" לנאשם לשבת בכלא, שאז נסוג חלקית מהכחשתו וטען שאיננו זוכר שאמר את הדברים (עמ' 27 ש' 12). גם בהקשר זה מכלול הנסיבות מביא למסקנה שהמתלונן ניסה לצמצם ולגמד ככל האפשר את חלקו בעימות.
4. לשאלת הנאשם בחקירה נגדית האם אמר לעו"ד קפלינסקי: "שיחות עם אשתך עולות כסף?", ענה המתלונן, שדבר כזה לא זכור לו (עמ' 22 ש' 19). עו"ד וייצמן וגם עו"ד קפלינסקי, שניהם העידו על כך. עו"ד קפלינסקי, המקפיד על הפרדה, בין חובותיו ותפקודו כעו"ד לחייו האישיים, נפגע מאוד משאלתו הבוטה של המתלונן. לדבריו בהמשך הדיון המתלונן עצמו הבין, שהשאלה לא היתה במקומה "והרגיש לא נעים זה" (עמ' 39 ש' 13-16). עו"ד וייצמן הוסיפה, שהאירוע קרה במהלך הדיון בנוכחות כב' השופטת (עמ' 31 ש' 9-11). אין לי כל ספק שגם בנקודה צדדית זו, ראוי להעדיף תשובותיהם הברורות של הסנגורים, ולקבוע שהמתלונן ניסה להסתיר מפני את הפרטים שאינם נוחים ו/או מחמיאים לו.


הנאשם
אין באמור לעיל להאיר על הנאשם אור חיובי במיוחד. הנאשם הרשים אותי כאדם ערמומי וממולח, שבאחת משנה סגנון דיבור, אינטונציה והבעות פנים מאדיבות יתר לבוטות, והכל בהתאם למצב בו נמצא ולאו דווקא תוך דבקות באמת. אין באלו לרפא את הפגמים בעדות המתלונן, לנוכח צמצום יריעת המחלוקת לשאלה אחת בלבד, האם איים לפרסם את שמו האמיתי והמלא של המתלונן בספר, דבר שגם המתלונן לא לחלוטין משוכנע בו. אין בפני סיבה עניינית משפטית שתצדיק דחיית גרסת הנאשם.

סוף דבר - משקלם המצטבר של הפגמים בעדות המתלונן נוטלים ממנה את האיכויות הדרושות להרשעה על פי עדות יחיד ובהעדר ראיות נוספות לתמוך, מתחייבת מסקנה שכפות מאזני הראיות מאוזנות ומכאן שהתביעה לא הוכיחה את האשמות המיוחסות לנאשם כנדרש במשפט פלילי ואני מזכה אותו מחמת הספק.

הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום ה' ב אדר א, תשס"ח (11 בפברואר 2008) במעמד הצדדים.

דורית רייךֿֿשפירא, שופטת

קלדנית: אורלי אמברצ'י

החלטה

את התיק על כל מסמכיו תחזיר המזכירות, לאחר רישום התוצאה ללשכתי.

כעבור 45 יום מהיום, במידה ולא יוגש ערעור על הזיכוי, ימסרו כל מסמכי הנאשם לידיו של הנאשם כנגד חתימה.

ניתנה היום ה' ב אדר א, תשס"ח (11 בפברואר 2008) במעמד הצדדים.

דורית רייךֿֿשפירא, שופטת
קלדנית: אורלי אמברצ'י