לפי סעיף 7ב לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), התשמ"ד - 1984, נציגות בית משותף יכולה לסיים חוזה למתן שירות למעליות בהתראה של 3 חודשים טרם שהחוזה מסתיים - וזאת בכל מועד לאחר השנה הראשונה. בהליך הנידון בית המשפט נדרש להכריע אם הצו חל גם על בית משותף עסקי ולא רק על בית משותף למגורים.

 

יש לך שאלה?

פורום בתים משותפים

 

בין הצדדים להליך נחתם הסכם שירות למעליות לתקופה של 12 חודשים, כאשר החוזה התחדש כל שנה באופן אוטומטי, וזאת כל עוד אחד מהצדדים לא מסר הודעה אחרת. על פי ההסכם, בכל עת שחודש הסכם השירות, לא היה ניתן לבטלו לגבי אותה השנה. לאחר שעברה מחצית שנה בשנת 2006, יותר משנה מעת שהסכם השירות נערך לראשונה, התובעת קיבלה הודעה מאת הנתבעת לפיה היא ביקש לבטל את הסכם שירות המעליות. זאת לאחר שהסכם השירות לשנת 2006 התחדש.

 

טיעוני הצדדים

 

לטענת התובעת, על הנתבעת היה לשלם דמי שירות עבור כל שנת 2006, וכי לא הייתה יכולה לבטל את ההסכם במהלך השנה. מנגד, הנתבעת טענה כי בעניינה חלות הוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), התשמ"ד -  1984. נטען כי לפי צו זה ניתן לבטל הסכם מתן שירותים מעין זה בכל עת לאחר השנה הראשונה, וכי הסדר זה הוא הסדר קוגנטי עליו לא ניתן להתנות. לטענת הנתבעת, למרות שהיה ברשותה בית משותף ששימש למשרדים ולא למגורים, הצו חל עליה.


ההכרעה


השופט ציין כי צו הפיקוח האמור הותקן מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח – 1957. חוק זה חל על כך שירות או מצרך אשר ניתן לאזרח, כאשר הוא אינו מבדיל בין צרכנים פרטיים או מקבלים שירות פרטיים לבין כאלו שהם עסקיים. השופט הסיק זאת מכך שהגדרת המונח "שירות" בחוק זה אינה נגזרת מזהות מקבל השירות. השופט הסיק זאת גם מסעיף 5 לחוק זה, אשר לא הופנה לקהל יעד ספציפי.


השופט ציין כי אינו יכול "לשלול א-פריורי את האפשרות, שצווים מכוח חוק הפיקוח יעשו אבחנה בין סוגים שונים של צרכנים או מקבלי שירותים. אלא שאבחנה שכזו, ככל שתעשה, בהיותה חקיקת משנה, צריך שתיבחן לגופה וצריך שתתיישב עם מטרת החוק המסמיך ותכליתו ועם השיקולים שהביאו את המחוקק להכניס את אותו מוצר או שירות ספציפיים, תחת המשטר המשפטי של חוק הפיקוח". השופט הבהיר כי האבחנה שאליה כיוונה התובעת, הבחנה המבדילה בין מגורים לבין עסק, לא שירתה מטרה ראויה שעלתה בקנה אחד עם תכלית חוק זה. בנוסף, השופט הדגיש כי האבחנה אשר הוצעה על ידי התובעת יצרה קושי מעשי, שכן קיימים מבנים רבים הכוללים דירות מגורים ודירות לשימוש עסקי.

 

לאור האמור, נקבע כי "אין לקרוא אבחנה שכזו בצו הפיקוח שהותקן מכוחו, כל עוד לא נעשתה אבחנה שכזו במפורש", ולכן השופט דחה את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים בסך 2,000 שקלים.