דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה מטרתה לסייע לניזוק בעל קושי ראייתי להוכיח את קיומו של קשר סיבתי לפי עוולת הרשלנות. לפי הדוקטרינה, במקרים המתאימים על בית המשפט לקבוע כי הוא ניזוק זה זכאי לפחות לחלק מהפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. דוקטרינה זו מהווה חריג לכלל הרגיל בדיני הנזיקין של "הכל או כלום". המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לנסיבות בהן לא ייעשה שימוש בדוקטרינה.
יש לכם שאלה?
המנוחה, ילדה כבת 5, חזרה ביום ה-18.10.02 מהגן, והתלוננה על כאבים ברגל ימין, אשר בגינם היא לא הייתה יכולה לעמוד. כמו כן, למנוחה נמדד חום של כ-39 מעלות. עם התגברות הכאבים, הוריה, המשיבים, החליטו לקחתה לקבלת טיפול רפואי.
המנוחה נלקחה למרפאה של המערערת השנייה (להלן: "המרפאה"), ותום הבדיקה קיבלה אופטלגין נוזלי, ושוחררה לביתה תוך קביעת ביקורת ליום שלמחרת.
בבוקר היום שלמחרת, אמה של המנוחה גילתה סימנים כחולים במקומות שונים בגופה. בהמשך, המנוחה איבדה את הכרתה, ואובחן דם בפיה. שתי שכנות ביצעו במנוחה הנשמה מלאכותית, ולאחר שהובהלה לבית החולים "קפלן", מותה נקבע בשל זיהום.
המשיבים תבעו את המערערים וטענו כי האחרונים התרשלו בכך שלא אבחנו את הזיהום החיידקי אשר גרם למותה של המנוחה, ולא סיפקו לה את הטיפול הנדרש בנסיבות העניין. מנגד, המערערים טענו לתקינות הליך הבדיקה שלש המנוחה.
לאחר עיון בחומר הראיות ובחוות דעת מומחים מטעם הצדדים, בית המשפט קיבל את התביעה. בית המשפט קבע כי המערער 1 התרשל בכך שלא ערך תיעוד רפואי מלא, לא הוכיח ביצוען של בדיקות מקיפות שנערכו למנוחה, וכן לא התייחס ברצינות וביסודיות לתלונות המנוחה, תוך שהוא השאיר אותה ללא מעקב לתקופה ארוכה. לגבי המערערת 2, בית המשפט קבע כי לא ביצעה פיקוח הולם על הרופאים שהועסקו במרפאה, ולא ניתנו הנחיות לצורך צמצום מקרי ההתרשלות של רופאים, לרבות במקרה זה.
לאור כל זאת, בית המשפט פסק כי הוכח קשר סיבתי בין התרשלותם של המערערים לבין מותה של המנוחה, וקבע פיצוי כספי של מעל 800,000 ₪. בית המשפט העדיף בפסק הדין את הדוקטרינה של "הכל או כלום", על פני דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה. זאת למרות קביעה עובדתית כי אלמלא רשלנותו של המערער 1 סיכויי ההחלמה של המנוחה היו בשיעור 85%-90% בלבד. על פסק הדין הוגש הערעור דנן.
המערערים טענו כי בית המשפט הרחיב באופן בלתי סביר את גבולות אחריותו של רופא הקהילה, ואת דרכי הפעולה בהן הוא מצופה לנקוט. לטענתם, שינוי זה יוביל להארכת זמן הטיפול בכל חולה ולהצפת בתי החולים. בנוסף, המערערים טענו כי היה על בית המשפט לחייבם לכל היותר בפיצויים חלקיים בלבד, שכן גם פינוי מיידי של המנוחה לבית החולים לא היה מונע באופן וודאי את מותה, לאור שיעור תמותה של כ-15% בגין הזיהום שהתגלה בה.
מנגד, המשיבים טענו שפסק הדין לא החיל חובות רבות על רופא הקהילה, אלא ביקר באופן פרטני את דרך פעולתו של המערער 1. בנוסף, המשיבים גרסו כי ניתוח סיכויי ההחלמה לא היה אמור לשנות את פסק הדין, שכן הוכח קשר סיבתי מובהק בין ההתרשלות לבין המוות.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט קבע כי המשיבים הוכיחו כי מבחינה הסתברותית של מעל 51% כי המנוחה הייתה מחלימה אלמלא התרשלותו של המערער 1. לפי גישת בית המשפט, די היה בכך על מנת להגיע למסקנה כי המשיבים היו זכאים לקבלת פיצוי על מלוא נזקם, ולא היה מקום להיזקק להפחתה כלשהי. כלומר, במקרים בהם הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לבין קרות הנזק, ולא קיימת עמימות ראייתית, אין לחרוג מהכלל של "הכל או כלום" לטובת דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה.
בנוסף, השופט דחה את טענת המערערים על העומס הצפוי במרפאות בשל הכללים אשר קבע בית המשפט קמא, וכן קבע כי מדובר היה בנורמות התנהגות מצופות מהרופא הסביר במקרה זה, לאור תסמיני המנוחה. לסיכום, בית המשפט דחה את הערעור.
.JPG)
