פסק דין בשאלת סוגיית הפיצוי בגין השנים האבודות

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור אודות אופן חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות ליורשי המנוח ולתלויים בו, כאשר לא הייתה זהות בינם. השופטים היו חלוקים בדעתם אודות אופן ניכוי רכיב התמיכה ויישום הלכת השנים האבודות במקרה זה, כמו גם בעניין קביעת גיל הפרישה של המנוח. לבסוף, הערעור התקבל במובן זה שהפיצויים חושבו בשנית, ונקבעו סכומים נמוכים יותר לעומת קביעת בית משפט קמא.
 

יש לכם שאלה.

פורום תאונות דרכים

פורום תאונות אופנוע

פורום אחוזי נכות

פורום מימוש זכויות רפואיות

במקרה זה, הוגש ערעור על החלטת בית משפט שלום בעניין אופן חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות ליורשי המנוח והתלויים בו. המערערים היו אשת וילדי המנוח כתלויים, ועזבונו. כאשר, לא הייתה זהות מוחלטת בין התלויים ליורשים. המנוח נפטר כתוצאה מתאונת דרכים. המשיבים היו הנהג הפוגע וחברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע. בית משפט קמא פסק כי הכנסת המנוח עמדה על 4,000 ₪ לחודש ועל בסיס סכום זה, חושבו סכומי הפיצויים. החישוב לתלויים נערך על פי שיטת הידות והועמד, לאחר ניכויים שונים, על סך של 220,619 ₪. בנוסף, נפסקו 50,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב ובן זוג וכן הוצאות קבורה. בד בבד, חושבה תביעת העיזבון. בה נפסקו 45,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן פיצוי בגין השנים האבודות בסך 63,349 ₪. שני הצדדים ערערו על פסק הדין בשל גובה הפיצוי שנפסק והסכומים שנוכו.
 

טענות הצדדים

התלויים התנגדו לסכום שנקבע כשכר הבסיס של המנוח. בנוסף, הם טענו נגד העדר פיצוי בגין הפסדי פנסיה. יתרה מזאת, לטענתם, גובה הסכום שנפסק בגין אובדן שירותי אב ובעל היה נמוך באופן משמעותי מהמקובל. היורשים שאינם תלויים טענו כי לא נפסק להם הפיצוי שהגיע להם בגין השנים האבודות.

חברת הביטוח המשיבה טענה כי היה ראוי להעמיד את גיל פרישת המנוח על 55 שנה, מאחר והוא היה מכור לאלכוהול ולא עבד בעבודה מסודרת שאפשרה לו לתמוך במשפחתו באופן מסודר.

דיון והכרעה

במקרה דנן, שופטי ההרכב היו חלוקים בדעתם. לבסוף, לאחר עיון בטענות הצדדים, נקבע כי היה מקום להתערב בעניין פסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות ובקביעת גיל הפרישה. גיל זה הועמד על 57 שנים, ועל בסיסו נערך חישוב חוזר של הפיצויים לתלויים ולעיזבון.

השופטת יעל וילנר הבהירה כי הפיצוי בגין השנים האבודות נועד מלכתחילה לפתור את בעיית התלויים בניזוק החי, אשר עם מותו עקב אירוע נזיקי, הופסקה התמיכה שהעניק להם הניזוק בתקופת השנים האבודות. הפסיקה קבעה כי חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות המגיע ליורשים צריך לשקף את סכום התמיכה אשר המנוח היה מעניק לתלויים לו היה חי, בתוספת סכום החיסכון אשר היה נחסך במשך שנות העבודה.

נטען כי בחישוב זה, עלולות להיות מספר בעיות כגון, תשלום פיצוי כפול. לכן, נקבע שכדי להימנע מכפל זה, על בית המשפט לנכות מהיורשים את רכיב התמיכה. לדעת השופטת, ניכוי זה חסר בסיס משפטי ואף לא תרם לפתירת בעיית הפיצוי הכפול. דרך אחרת שהוצעה בפסיקה על מנת לפתור את הבעיה הייתה באמצעות קביעת סכום הפיצוי שנפסק ליורשים כמרכיב חיסכון בלבד, שאינו כולל את סכום התמיכה שנפסק לתלויים. כלומר, רכיב התמיכה לא היה נפסק לטובת היורשים מלכתחילה. השופטת ציינה שההבדלים בין שיטות חישוב אלו משמעותיים. במקרה דנן, היא יישמה את שיטת החישוב השנייה, משמע, ניכוי מלכתחילה של רכיב התמיכה ליורשים. משכך, תביעת העיזבון הועמדה על סך של 108,349 ₪ בעוד שתביעת התלויים נקבעה לסכום של 278,119 ₪. לדידה, לסכום זה היה להוסיף את חלקם של התלויים ברכיב החיסכון שנפסק להם כיורשים ולכן סך כל הפיצויים לתלויים הועמד על 328,816 ₪.

סגן הנשיא, השופט גדעון עינת, הוא שקבע כי יש להעמיד את גיל פרישת המנוח על 57 שנים. לדעתו, באותן נסיבות בהן למנוח הייתה בעיית שתייה ובעקבותיה הוא נכשל במציאת מקום עבודה מסודר, לא היה ראוי להעמיד את גיל הפרישה על 67 שנים, כנהוג. לקביעה זו הייתה השפעה בחישוב סכומי תביעת התלויים. בנוסף, לדעת השופט, ניכוי סכום התמיכה מפיצוי התלויים לא היה ראוי בנסיבות המקרה. כלומר, היה מקום להותיר לתביעת העיזבון את רכיב החיסכון בגין השנים האבודות. לכן, לדידו, שיעור הפיצוי שהגיע לעיזבון עמד על 680,930 ₪. עם זאת, היה מקום להפחית מסכום זה את תגמולי הביטוח הלאומי שקיבלו היורשים שהיו גם תלויים. לבסוף, הפיצוי נקבע לסכום של 133,249 ₪.

השופטת שושנה שטמר הסכימה עם חוות דעתו של השופט עינת בעניין גיל הפרישה, ולכן הוא נקבע לגיל 57. עם זאת, באשר לאופי חישוב הפיצויים, היא תמכה בדעתה של השופטת וילנר. לבסוף, הוחלט לעמיד את סכום הפיצוי לתלויים על סך של 137,428 ₪. תביעת העיזבון נקבעה לסכום של 86,603 ₪.