כאשר מתקבלת החלטה שיפוטית בנושא מסוים, יש לאכוף אותה ולפעול על פיה, במידה שהיא סופית. כלומר, כאשר היא התקבלה על ידי גורם מוסמך ולא ניתן לשנותה יותר. אי ביצוע החלטה זו מהווה חריגה מסמכות ופעולה בניגוד לדין. דוגמא להפרת החלטה מחייבת שהתקבלה על ידי קצין תגמולים ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
פורום ועדה רפואית
פורום מימוש זכויות רפואיות
פורום נזיקין
במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959. במסגרת הדיון בועדה הוחלט לקבל את ערעור המשיב על החלטת קצין התגמולים ונקבע שהיה קשר בין התסמינים בלבו של הראשון לבין שירותו הצבאי. ההכרה בקשר זה נבעה מחמת הספק. יש לציין ששנים רבות טרם תביעה זו, קצין התגמולים הכיר בקשר שבין התסמונת החרדתית שאובחנה אצל המשיב לבין שירותו הצבאי. בנוסף, נקבע שבעיות הלב שהופיעו אצל המשיב היו קשורות למצבו הנפשי ולא לשירותו הצבאי. אולם, לאחר זמן מה, קצין התגמולים הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין התסמינים בלב לבין השירות הצבאי, אך בפועל, המשיב לא זכה לתגמולים בגין הכרה זו. לא זו אף זו, הועדות הרפואיות שדנו בעניינו של האחרון שללו קיומו של קשר סיבתי, חרף הקביעה שלעיל וקצין התגמולים עצמו אף חזר בו מהחלטתו.
טיעוני הצדדים
לטענת קצין התגמולים המערער, ועדת הערר שגתה עת הכירה בקשר שבין התסמינים בלבו של המשיב לבין שירותו הצבאי, גם אם הכרה זו נבעה מחמת הספק. נטען שחלק מהסימפטומים בלבו של המשיב הוכרו בעבר כמרכיב בתסמונת החרדתית שאובחנה אצלו וקביעת הועדה עלתה לכדי הענקת כפל נכות בגין אותו פגם. זאת ועוד, המערער טען שהועדה שגתה עת אימצה את חוות דעתו של מומחה רפואי שהתבססה על הנחה עובדתית מוטעית לפיה המשיב נחבל בחזהו. שכן, על פי עובדות המקרה בו נגרם למשיב נזק, הלה כלל לא נחבל בחזה.
מצד שני, המשיב ביקש לדחות את הערעור. הלה הפנה לחוות דעת של רופאים מומחים בהם נקבע שהיה קשר בין השירות הצבאי לתסמינים שבלבו. המשיב הוסיף שחרף ההכרה בקיומו של קשר סיבתי, הוא לא זכה לטיפול רפואי בגין בעיות הלב שלו ובכך המערער פעל שלא כדין.
הכרעה
בפתח הדיון הודגש שהחלטת ועדת הערר שניתנה בנושא התבססה על שני נימוקים מרכזיים. הראשון, הקביעה שיש להכיר בתסמינים בלב כפגימה נפרדת שנגרמה למשיב כתוצאה משירותו הצבאי, הכרה שנבעה מחמת הספק. הנימוק השני התבסס על העובדה שהמערער הכיר בעבר בעצם קיומה של הפגימה בלב ולכן לא היה באפשרותו לחזור ממנה במהלך הדיונים המשפטיים שנערכו טרם הליך זה. נקבע שנימוקים אלו היו נכונים ומוצדקים ובפרט, הנימוק השני.
השופטים פסקו שמרגע שקצין התגמולים הכיר בקשר הסיבתי שבין הפגימה בלב לשירותו הצבאי של המשיב, לועדות הרפואיות לא הייתה סמכות לדון בעניין והיה עליהם לפעול על פי קביעת הראשון. הלכה למעשה, קצין התגמולים עצמו חזר בו מקביעתו שלו, לא עמד על החלטתו מול הועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המשיב ואף חרג מסמכותו במעשיו. משכך, השופטים קבעו שהמערער לא היה רשאי לחזור בו מהחלטתו בדבר ההכרה וועדת הערר הייתה יכולה לבסס החלטתה על סמך זאת.
עם זאת, השופטים פסקו שגם הנימוק הראשון עליו ועדת הערר התבססה בעת קבלת הערעור היה נכון ולא היה מקום להתערב במסקנות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו. בסופו של דבר, הערעור נדחה והמערער חויב לשלם למשיב פיצויים ולהכיר בקשר שבין תסמיני הלב לשירות הצבאי.
.JPG)
