חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי כאשר בני זוג אשר נישאו לאחר שנת 74', ולא ערכו בניהם הסכם ממון, הרכוש אשר צברו במהלך חיי הנישואין יחולק בניהם באופן שוויוני, באם יבקשו להתיר את קשר הנישואין. כאשר אחד מהצדדים מבקש מבית המשפט להכיר בנכס מסוים כ"בר איזון", עליו להוכיח כי נרכש מכספים משותפים, או לחילופין כי הייתה כוונת שיתוף של הצד השני. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לנכס אשר אינו בר איזון.
יש לכם שאלה?
התובעת והתובע נישאו בשנת 1992, והיו נשואים במשך כ-15 שנים. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים. המשפחה התגוררה בנכס אשר היה רשום על שמו של הבעל הנתבע בלבד. טרם הנישואין, התובעת חתמה על הצהרה בכתב לפיה היא הכירה בכך שהנתבע מחזיק עבור הוריו בנכסים שונים, לרבות הדירה בה התגוררו. במסגרת המסמך הצהירה כי היא ויתרה מראש על כל תביעה אפשרית לבעלות לגבי נכסים אלה.
חיי הנישואין של הזוג לא עלו יפה, והיו רוויים בגילויי אלימות. עוד בטרם גירושיהם, בשנת 2004, התובעת הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו מחצית מכל הנכסים שהיו רשומים על שמו של הנתבע, ואשר נרכשו במהלך חייהם המשותפים, היו שייכים לה, והיא זכאית כי יירשמו על שמה. התובעת כללה את דירת המגורים ברשימת הנכסים שנכללו בתביעתה. כמו כן, הנתבעת עתרה לצו אשר אוסר על הנתבע עשיית כל דיספוזיציה בנכסים אלה. בשנת 2007 התגרשו התובעת והתובע.
התובעת טענה כי הדירה לא הייתה בבעלות הנתבע בעת הנישואין, אך הזכויות בה נרכשו על ידי הנתבע מאביו, כאשר התמורה שולמה מהשכר אשר הרוויח מעבודתו במהלך חיי הנישואין. כמו כן, התובעת טענה כי חתמה על ההצהרה טרם הנישואין לאחר שהנתבע איים עליה שאם לא הייתה חותמת, הוא היה מבטל את הנישואין.
מנגד, הנתבע טען כי הדירה הייתה בבעלותו טרם הנישואין ולכן לא היה מדובר בנכס בר איזון, אשר לתובעת יכולה הייתה להיות כל טענה לחלק בו. בנוסף, הנתבע הדגיש את חשיבות ההצהרה שהתובעת נתנה טרם הנישואין. הנתבע ציין כי לאחר הגירושין התובעת עשתה שימוש בלעדי בדירה, ולפיכך עתר מנגד לסילוק ידה ולחיובה בתשלום שכר ראוי עבור התקופה בה השתמשה בדירה.
הכרעת בית המשפט
השופטת קבעה כי מכיוון שבני הזוג נישאו לאחר שנת 74', ולא ערכו בניהם הסכם ממון, חל עליהם, מכללא, הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג. לפי החוק, כל אחד מהצדדים זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג בעת פקיעת הנישואין.
השופטת לא קיבלה את טענת הנתבעת כי הנתבע שילם לאביו תמורה עבור הדירה, שכן התובעת לא הביאה ראיות בעניין. כמו כן, השופטת התרשמה שעדותה של התובעת בנושא הייתה רצופת סתירות, בלתי מהימנה, ובלית הגיונית.
בנוסף, השופטת דחתה את טענת הנתבעת לפיה חתמה על ההצהרה טרם הנישואין רק בשל איומיו של הנתבע. השופטת לא שללה את האפשרות כי התובעת לא הייתה מעוניינת לחתום על ההצהרה, ועשתה זאת רק בשל איום, אולם לדידה לא היה בכך כדי לסתור שהדירה הייתה בבעלות הנתבע עוד טרם הנישואין. יתר על כן, השופטת ציינה שהתובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף של הנתבע בדירה. לאור האמור לעיל, השופטת דחתה את התביעה לפיה הדירה נרכשה על ידי הצדדים מכספים משותפים, ולכן גם קבעה כי אין לאזנה.
