ישנם מקרים בהם ניזוק תובע פיצוי על נזקיו מחברת הביטוח או מהגורם להם, ואין מחלוקת באשר לשאלת החבות. קרי, שני הצדדים מסכימים שלניזוק זכאות לקבל פיצוי בשיעור מסוים. עם זאת, יכולה להתעורר מחלוקת באשר לשאלת הקשר הסיבתי – האם הנזק לו הניזוק טוען אכן נגרם כתוצאה מהאירוע הנזיקי. להלן דוגמא לכך.
יש לך שאלה?
פורום תאונות דרכים
פורום נזיקין
פורום תאונות אופנוע
פורום אחוזי נכות
פורום מימוש זכויות רפואיות
במקרה זה, עמדה במרכז המחלוקת שאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים בה התובע נפגע, לבין תסמונת התשישות הכרונית ממנה סבל. על פי עובדות המקרה, תאונת הדרכים אירעה כאשר התובע נסע ברכב, בו נהגה אשתו לשעבר. לאחר קרות התאונה, הוא פונה לבית החולים ונבדק, מאחר והתלונן על כאבי ראש וצוואר. התובע שוחרר לביתו לאחר שהרופא המליץ על טיפול במשככי כאבים.
הופעת התסמונת
למחרת, התובע סבל מחום, עייפות, חולשה וכאבי צוואר. בהמשך הופיעו תסמינים נוספים ולאחר מספר בדיקות, התובע אובחן כסובל מתסמונת התשישות הכרונית. הוא קיבל טיפול תרופתי לצד טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים. לשיטתו, הוא החל לסבול ממחלה זו לאחר התאונה ולכן היה קיים קשר סיבתי בין האירוע לנזקו. התובע הדגיש שהתסמונת השפיע הן על חייו האישיים והן על חייו המקצועיים. מנגד, חברות הביטוח הנתבעות הודו בחבותן על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, אך טענו שלא היה קשר סיבתי בין האירוע לתסמונת.
המומחית הרפואית שמונתה על ידי בית המשפט אישרה שהתובע אכן סבל מתסמונת התשישות הכרונית. היא הדגישה שבספרות הרפואית תואר קשר בין התסמונת למצבי לחץ ודחק כגון מות אדם אהוב, לחץ בעבודה או טראומה אחרת. לדעת המומחית, במקרה זה תאונת הדרכים בה התובע היה מעורב תרמה להופעת התסמונת, שהשפיעה על האחרון בצורה קשה ובעקבותיה נקבעו לו 50% נכות. המומחית הדגישה שתסמונת זו לא הייתה ניתנת לחיזוי מראש ואף לא ניתן היה לדעת כיצד תשפיע על התובע בעתיד והאם תחלוף.
הנתבעות טענו שלא היה ניתן לבסס קיומו של קשר סיבתי בין התסמונת בה התובע לקה לבין התאונה, לנוכח נסיבות האירוע בהן התאונה הייתה קלה, מהסוג השכיח ביותר. בנוסף, התובע הושפע במקביל מלחץ רב בעבודה, חש מתח ועייפות והיה בעל אישיות שאפתנית והישגית, כך שממילא התקיימו אצלו גורמי הסיכון האפשריים לתסמונת, ללא קשר לתאונה.
שאלת הקשר הסיבתי
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט דחתה את נימוקי הנתבעות לשלילת הקשר הסיבתי. ראשית, היא קבעה שבעובדה שהיה מדובר בתאונה קלה, לא היה בכדי להשפיע על הקשר הסיבתי. שכן, חרף היות התאונה קלה, התובע נפגע במידה כזו שהובהל לבית החולים, טופל ואף חזר למחרת לאחר שלא חש בקו הבריאות.
שנית, נקבע שגם אם בתובע התקיימו גורמי סיכון להתפתחות התסמונת כגון אישיות הישגית ולחץ בעבודה, לא היה בהם על מנת לשלול את הקשר הסיבתי בין התאונה לתחושת התשישות הכרונית, בתקופה שלאחר מכן. אמנם, הנטייה האישיות של התובע והלחץ בעבודתו היו יכולים להוציא את התסמונת מהכוח לפועל אולם, לנוכח סמיכות הזמנים שבין הופעת התסמונת לתאונה, נקבע שזו הוותה את הגורם להתפתחות התשישות. בקביעה זו, השופטת התבססה על חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט שקבעה שלתאונת הדרכים היה משקל רב בהתפרצות המחלה, יותר מגורמי הסיכון האחרים.
בסופו של דבר, השופטת קבעה שהנסיבות הצביעו על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה להתפתחות תסמונת התשישות הכרונית בה התובע לקה בסמוך לתאונה. קרי, נקבע שהיה קיים קשר סיבתי ולכן, הנתבעות חויבו לפצות את התובע בגין ראשי הנזק שנתבעו: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, עזרת צד ג' וכאב וסבל. סכום הפיצויים היה 2,150,916 ₪.
.png)
