חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: "החוק") נוגע להיבטים אזרחיים של חטיפה בין לאומית של ילדים. מטרת החוק היא להגן על ילדים מההשלכות השליליות של חטיפתם על ידי אחד ההורים.
לצורך כך, החוק מסמיך את בתי המשפט להורות על השבת הילדים למקום מגוריהם הקבוע והרגיל. עם זאת, האמנה מכירה גם במספר חריגים אשר מאפשרים את המעבר האמור של הילד עם ההורה.
במקרה שלפנינו, העותרת תבעה את השבתן של שתי בנותיה הקטינות לארצות הברית, לאחר שלטענתה נחטפו לישראל על ידי אביהן, הנתבע.
יש לך שאלה?
פורום משמורת והסדרי ראייה
פורום בית המשפט לענייני משפחה
התובעת והנתבע היו נשואים והתגוררו עם שתי בנותיהם הקטינות בארצות הברית. לאחר מחלוקת בין הצדדים, בית משפט בארצות הברית נתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שנערך ביניהם.
במסגרת הסכם זה נקבע כי המשמורת על הקטינות תהיה משותפת, כאשר לאב ניתנה המשמורת הפיזית הראשונית עליהן, ואילו לאם נקבעו הסדרי ראייה. בנוסף נקבע כי כל החלטה משמעותית לגבי הקטינות תתקבל תוך שיתוף פעולה בין הצדדים, והתייעצות קודמת ביניהם, אולם האב יהיה בעל זכות ההכרעה במקרה של מחלוקת.
התובעת טענה כי הנתבע עלה עם הקטינות לישראל, ללא ידיעתה או הסכמתה, וכי בפועל היה מדובר במעשה חטיפה, כהגדרתו באמנת האג. התובעת טענה כי הרקע למהלך זה של האב היה ניסיון לחמוק מהעמדה לדין בעבירה של אחזקת סמים, בה הואשם בארצות הברית.
מנגד, הנתבע לא הכחיש כי חטף את בנותיו, אולם טען כי קמו לו ההגנות אשר היו קבועות באמנה, ועיקרן הנזק הנפשי אשר היה כרוך בהחזרת הבנות לארצות הברית, בניגוד לרצונן. כמו כן, הנתבע ציין את ההתנהגות העבריינית של התובעת, והזנחתה את בנותיה לאורך השנים.
הכרעת בית המשפט לענייני משפחה
לצורך הכרעה, השופט מינה מומחה מטעם בית המשפט, אשר היה פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך. המומחה קבע בחוות הדעת מטעמו כי לא נשקפה לקטינות כל סכנת נזק פיזי או נפשי כתוצאה מהחזרתן לארצות הברית, וכי הן עצמן כלל לא התנגדו לחזרה, למרות החששות המסוימים ממערכת היחסים עם אימן. יתרה מכך, הבנות לא רצו לנתק את הקשר עם אימן.
השופט אימץ את חוות הדעת של המומחה במלואה, תוך שהוא עמד על כך שההנחה בחוק היא שטובת הקטין נפגעת מעצם חטיפתו על ידי אחד ההורים, הן משום שהיא מרחיקה אותו מההורה האחר, והן משום שהיא עוקרת אותו מהסביבה הרגילה והטבעית אליה הורגל במשך חייו.
השופט גרס כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה של קיומו של אחד מהחריגים, אשר היה מכשיר את העברת הבנות. כך, הטיעונים כי הבנות כבר התרגלו לסביבתן החדשה בישראל, כי התובעת השלימה עם המעבר של הקטינות, הרצון למנוע מהקטינות נזק אשר היה כרוך בהחזרתן לארצות הברית.
לאור כל האור לעיל, בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כי על הקטינות היה לחזור לארצות הברית, בליווי הנתבע או בן משפחה אחר, בתוך פרק זמן של שבועיים.
