בסכסוכים בין בני זוג יש בדרך כלל קשת רחבה מאוד של סוגיות במחלוקת. הדרך העדיפה לפתרון סכסוך בין בני זוג הינה באמצעות הסכם גירושין אשר מקבל תוקף של פסק דין. לפעמים, גם לאחר עריכת ההסכם, מתעוררים מצבים בהם אחד מבני הזוג מעוניין לתקוף את ההסכמות הקודמות. בתי המשפט נוטים שלא לבטל הסכמי גירושין בין בני זוג, וזאת מן הטעם שקבלת הבקשה מעוררת את כל הוויכוח מחדש ועלולה לגרום להתדיינויות נוספות. על כן, בתי המשפט משדרים למעשה לבני הזוג שעליהם לקחת במלוא הרצינות את נושא החתימה על הסכמי הגירושין והממון.
יש לכם שאלה?
בני זוג נכנסו למשבר במהלך נישואיהם. מתוך תקווה לשפר את היחסים ביניהם ולהשכין שלום בית, בני הזוג חתמו על הסכם יחסי ממון ביום 21.10.1999 שניתן לו תוקף של פסק דין. החתימה על ההסכם לא השקיטה את יחסיהם של בני הזוג שהחליטו להיפרד באופן סופי, אך כל זאת תוך התדיינות בהליכים משפטיים. בסוף שלוש שנות "המלחמה", הגיעו להסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין.
התביעה הנוכחית
התובעת במקרה זה הגישה לבית המשפט תביעה בה ביקשה לבטל את הסכם הממון הראשון שנחתם בין הצדדים, וכן לבטל את ההתחייבות למתנה שהתחייבה כלפי התובע. לאור הגשת התביעה, הגיש הנתבע בקשה לדחיית התובענה על הסף, וזאת מן הטעם כי הסכם הגירושין בין הצדדים קבע מעשה בית דין סופי, והדבר חסם את התובעת להגיש תביעות חדשות.
הטענה של הנתבע הסתמכה בעיקר על שני סעיפים מתוך הסכם הגירושין. סעיף 13 להסכם הגירושין קבע כי כאשר יש סתירה בין הסכם הגירושין לבין הסכם הממון, מה שיקבע זהו הסכם הגירושין. כמו כן, סעיף 14 קבע כי מעבר למה שפורט בהסכם זה, לא יהיו לבני הזוג כל טענות או תביעות אחד כלפי השני (בכל הקשור לתקופת נישואיהם). הגבר טען כי "הסכם הגירושין קבע במפורש שהוא מיצה את כל הטענות של בני הזוג אחד כלפי השני".
החלטת בית המשפט
בית המשפט קבע כי כאשר הוא עיין בהסכם הגירושין, היה ניתן להתרשם שמטרתו של המסמך הייתה ליצור הסכם קבוע וסופי בין הצדדים. ההוראות של סעיף 13 להסכם קבעו את בלעדיותו, והוראות סעיף 14 טבעו מיצוי הליכים בין הצדדים. בפסק הדין נקבע כי הסכם הגירושין קבע שהמחלוקת בין הצדדים בנוגע לבית המגורים תיפטר אך ורק במסגרת תובענה קודמת שכבר הוגשה. על כן, בית המשפט קבע כי לא ניתן לאפשר לתובעת להתגבר על הוראות ההסכם, ולהגיש תביעה "חדשה" בנושא בית המגורים במסגרת ההליך הנוכחי, משום שהוסכם כי התביעה שהתנהלה זוהי המסגרת הסופית לקביעת זכויות הצדדים.
בית המשפט העליון עמד לא פעם על הרציונאל של הכנסת סעיף העדר תביעות בין בני זוג להסכם ממון. רציונאל זה מבטא את הרצון של שני הצדדים כי ההסדר יהיה סופי ומוחלט, וניתן לראות בכך ששני הצדדים מוותרים על זכותם. לא נראה כי במקרה הנוכחי הוצגה תשתית עובדתית שתומכת בכך שכוונת הצדדים הייתה שונה מהכתוב. לסיכום, בקשתו של הנתבע לדחייה על הסף של התביעה מתקבלת. התובעת חויבה לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ.
עודכן ב: 14/10/2012




