נגיעה, ללא הסכמה, בישבנה של מתלוננת, היא מעשה של עבירה מגונה

בעניין: מדינת ישראל – תביעות שפלה
ע"י ב"כ עוה"דע"י ב"כ עו"ד איריס מוריץ
נ ג ד
אברהם - עצמו

ע"י ב"כ עוה"דע"י ב"כ עו"ד בני כץ הנאשם
הכרעת דין
רקע
1. הנאשם יליד 1944, בעלה של בעלת העסק "גלידות פלדמן" שברחובות (להלן: "מקום העבודה" או "המפעל").
במועד הרלוונטי לכתב האישום שימשה א.ס. (להלן: "המתלוננת") כעובדת אריזה במפעל.

כתב האישום
2. לנאשם מיוחסת עבירה של מעשה מגונה - לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
על פי הנטען בכתב האישום, במועד האירוע, שימש הנאשם כאחראי במקום העבודה.
ביום 12/07/2004, בעת שהמתלוננת הכינה לעצמה כוס משקה חם, ניגש הנאשם למתלוננת מאחורי גבה וביצע בה מעשה מגונה, בכך שאחז בישבנה וזאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.

גירסת המתלוננת
3. מעדות המתלוננת עולה כי ביום 7/12/2004, עבדה במשמרת לילה במפעל. אותה עת נכחו במפעל כ-7-8 עובדים (פרוטוקול, עמוד 22, שורה 23) וכן הנאשם.
סמוך לשעת חצות, חשה המתלוננת עייפות, וביקשה לשתות כוס משקה חם כדי להתאושש.



לאחר שנתברר למתלוננת שלאיש מן העובדים במקום לא היה קפה או תה (פרוטוקול, עמוד 14, שורות 1-7) החליטה המתלוננת לפנות לנאשם, לאחר שווידאה כי הנאשם אינו לבדו ובסביבתו יש אנשים נוספים, זאת "על רקע שמועות ששמעה אודותיו" (פרוטוקול, עמוד 5, שורות 10 ו-19). לפיכך, פנתה המתלוננת לנאשם, ביקשה ממנו אבקת קפה ומסרה לו ספל. הנאשם שם אבקת קפה בספל, ומסר למתלוננת את הספל.
המתלוננת ניגשה למשרדו (להלן: "המשרד") של מנהל התפעול במפעל, גיל (להלן: "גיל") לצורך הרתחת מים, באמצעות קומקום המצוי במשרד (ראו תמונות ת/1).
לאחר שהמתלוננת מזגה מים לתוך הספל והכינה את הקפה, ופנתה לצאת מהמשרד, בהיותה בגבה לנאשם (פרוטוקול, עמוד 7, שורה 1), חשה לפתע, כי הנאשם "נגע לי בישבן" (פרוטוקול, עמוד 6, שורות 12-13). המתלוננת מסרה כי לבשה מכנסיים צמודים וחלוק עבודה (פרוטוקול, עמוד 7, שורות 1-2).
המתלוננת הדגימה אחיזת הנאשם בישבנה. לדברי המתלוננת, בתגובה, צעקה לעבר הנאשם "לא, מה אתה עושה" והנאשם, בתגובה, חייך, לדברי המתלוננת, כאילו לא ארע דבר.
המתלוננת ציינה, כי הנאשם ציפה שהיא תגיב בחיוב למעשהו. לדברי המתלוננת: "עצבן אותי שהוא נגע בי" וכן "הוא אפילו חייך וזה עצבן אותי עוד יותר" (פרוטוקול, עמוד 7, שורות 7-8).
בהמשך, מסרה המתלוננת: "כשהסתכלתי לו בפנים, רתחתי באמת וזה עצבן אותי שהבן אדם נוגע בי ולא ראיתי שום חרטה או סליחה ושזה בטעות, כלום הבן אדם צחק על התגובה שלי... זה שגרה שהוא עושה את זה ובחיים שלו לא נתקל עם התגובה שהגבתי הוא זלזל בזה, בתחושה שהרגשתי לא ראיתי שום דבר בפנים שלו, של צער או סליחה כאילו שזה היה שפשוף כמו שהוא קורה לזה (בוכה)" (פרוטוקול, עמוד 15, שורות 1-5).
המתלוננת רצה לחדר השירותים, עצבנית, שפכה את הקפה, התקשרה לחבר שלה וביקשה ממנו שיבוא לאסוף אותה.
לדברי המתלוננת, החבר ביקש ממנה להירגע, והיא כעסה עליו מאחר שלא הבין את דבריה, ככל הנראה, מאחר שישן בזמן שהתקשרה.




המתלוננת שבה למכונת האריזה וסיפרה לחברתה גיתית את פרטי ההתרחשות, כי הנאשם נגע בה, וכי אינה מעוניינת להמשיך בעבודתה במפעל. גיתית קראה למפעיל. המתלוננת הודיעה למפעיל כי היא מבקשת ללכת הביתה מאחר והיא לא חשה בטוב. המפעיל סירב לבקשה. המתלוננת ביקשה שיקראו למנהל המפעל, גיל, שיתייצב במפעל, שאם לא כן, תעזוב את המפעל.
בשלב זה, נקרא למקום הנאשם, ושאל מה הבעיה. המתלוננת מסרה כי היא מסרבת לשוחח עימו ויצאה מהמפעל. הנאשם יצא אחריה, ביקש לשוחח עימה, ואמר כי יקח אותה לביתה. המתלוננת פתחה במנוסה, והתקשרה למשטרה.
המתלוננת דחתה טענת הנאשם, שהחיכוך ביניהם ארע, כביכול, שעה ששניהם ניסו לעבור במעבר הצר שבין השולחנות. לדברי המתלוננת, הנאשם לא היה בתנועה עמד במקום (פרוטוקול, עמוד 7, שורות 5-6).
לדברי המתלוננת, לאחר האירוע, ניסה הנאשם ליצור עימה קשר באמצעות חברה, ולהציע לה תמורה כספית. המתלוננת ביקשה מחברה להודיע לנאשם שכל פניה אליה, תיעשה באמצעות המשטרה בלבד (פרוטוקול, עמוד 9, שורות 23-29).
המתלוננת דחתה טענות הסניגור, כי בכל מקרה ביקשה לעזוב את העבודה במפעל. (פרוטוקול, עמוד 10, שורות 1-2).

4. בחקירתה הנגדית, אישרה המתלוננת כי עד לאירוע עבדה במפעל זמן קצר, כ-4.5 חודשים. לשאלת הסניגור, למהות הקשר שלה עם יתר העובדים במפעל, השיבה המתלוננת "אני ילדה חוצפנית..." (פרוטוקול, עמוד 8, שורה 6).
המתלוננת הסבירה, כי בהיותה עובדת חדשה, ניסו להטיל עליה, לדבריה: "את כל העבודה הקשה" (פרוטוקול, עמוד 8, שורות 6-7). המתלוננת הדגימה דבריה באמצעות הדוגמא, שמקובל במפעל שכל עובד מנקה, בסוף המשמרת, את המכונה שעליה עבד, לדבריה אם עובד חדש אינו מראה שהוא יכול לעמוד על זכויותיו, יאלצו אותו לנקות מכונות של אחרים. לדברי המתלוננת, על רקע זה, היו בעבודה מריבות רבות, אף בין העובדים הוותיקים לבין עצמם. בין היתר, היתה למתלוננת מריבה גדולה עם אחייניתה של אחת המנהלות במפעל, משום שסברה כי האחיינית עובדת פחות קשה מאחרים ועל רקע זה, הודתה כי היא חוצפנית (פרוטוקול, עמוד 8, שורות 6-16).
המתלוננת, דחתה טענת הסניגור כי קיללה עובדים ודיברה עימם בצורה בזויה (פרוטוקול, עמוד 8, שורות 17-18).
המתלוננת הודתה, כי בעבר נקראה על ידי מנהל התפעול לשיחות, אך הכחישה שהוזהרה כי תפוטר (פרוטוקול, עמוד 8, שורות 27-31 ועמוד 9, שורות 1-8).
לשאלת הסניגור, מסרה המתלוננת כי בעת שהנאשם מסר לה את הספל עם הקפה, הוא עמד במשרד בנקודה המסומנת B בתמונה ת/1 (פרוטוקול, עמוד 11, שורות 3-4).
ממקום הימצאה פנתה המתלוננת להרתיח מים בקומקום, והנאשם התקרב אליה, למקום הימצאה, סמוך לקומקום והמתלוננת חשה באחיזתו שעה שהחלה להתרחק מהקומקום, ולאחר שסיימה להכין את הקפה (פרוטוקול, עמוד 11, שורה 12).
לשאלת הסניגור, לפשר שימוש המתלוננת במינוחים שונים לתיאור המגע הפיזי של יד הנאשם בישבנה - בהודעתה במשטרה השתמשה במונח "נגיעה" ובבית המשפט במונח "אחיזה" – הסבירה המתלוננת, כי בחקירתה במשטרה נתבקשה על ידי השוטר להדגים את מהות המגע הפיזי, ולאחר שהדגימה, שאל אותה השוטר אם זו "נגיעה" ואז השיבה בחיוב ובהמשך תיקנה ל"אחיזה" (פרוטוקול, עמוד 11, שורות 13-14).
לשאלת הסניגור, האם היא מבינה את ההבדל בין נגיעה לאחיזה, השיבה המתלוננת: "ברור לי אבל אני לא חושבת שיש הבדל כזה גדול. אחז, נגע זה לא משנה. הוא עשה משהו שלא רציתי שיעשה" (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 1-2) (כל ההדגשים מכאן ואילך אינם במקור – י.ל).
בחקירתה החוזרת, הסבירה המתלוננת, כי התובע הסביר לה "שמה שתיארתי לו ביד זה אחיזה, יותר חמור מהנגיעה. זה אצלי עדיין בלי משמעות, הבן אדם נגע בי בלי הסכמה שלי" (פרוטוקול, עמוד 14, שורות 26-29).
הסניגור, ניסה לקעקע גירסת המתלוננת כי הנאשם נגע, באמצעות ידו, בישבנה, בטענה, שבזמן המגע היתה עם גבה לנאשם, באופן שלא יכלה לראות איזה חלק גוף של הנאשם נגע בישבנה, ברך או פלג גוף צדדי.
על כך, השיבה המתלוננת: "אני לא צריכה לראות כדי להרגיש את האצבעות, המכנסיים שלי לא היו גינ'ס היו בד והרגשתי את האצבעות שלו נוגעות בי בבשר. לא צריך לראות, צריך להרגיש" (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 10-11).
הסניגור לא הרפה מהמתלוננת, וטען בפניה כי על גופה היו שלוש שכבות ביגוד: תחתונים, מכנסיים ומעליהם חלוק. לכך הגיבה המתלוננת: "מה אני צריכה לענות, זה לא ברזל זה בגדים הרגשתי שהוא נגע בי" כל זאת כשהיא בוכה, ומציינת "מעצבן אותי" (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 14-15).



לשאלת הסניגור, האם למרות עייפותה ותחושתה הלא טובה, שעת הלילה המאוחרת, והעובדה שלא הבחינה בנגיעה, עדיין עומדת המתלוננת בוודאות, מאחרי גירסתה, כי ידו של הנאשם נגעה בישבנה – השיבה המתלוננת, כי בסך הכל חשה עייפות כי אינה ילדה קטנה, המתרגשת משפשוף או נגיעה של אדם, בלתי מכוונים בגופה, וזאת, להבדיל מהנאשם שנגע בה בניגוד לרצונה (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 19-21 ועמוד 13, שורות 21, 23).

5. מדו"ח פעולה של השוטר ערן אלבכרי (להלן: "השוטר") (ת/5), מיום 12/7/2004, עולה כי בשעה 01:47 התקשרה המתלוננת, היסטרית ובוכה, וטענה כי הנאשם "שלח לה ידיים והטריד אותה ("נגע לה בתחת")". בשעה 02:00, הגיע השוטר, ביחד עם מתנדבים, למקום. בשלב זה, מסרה המתלוננת כי בזמן שהכינה קפה הנאשם "נתן לה מכה חזקה בתחת" המתלוננת צעקה וביקשה מהנאשם להפסיק אך הנאשם "ניסה להגיד שלא התכוון וניסה לתפוס אותה ביד". המתלוננת יצאה מהעבודה בוכה ונסערת והתקשרה מיד למשטרה. המתלוננת ציינה כי בעבר ליטף אותה הנאשם וניסה לצבוט אותה בפנים אך היא לא ייחסה לכך חשיבות.

העימות במשטרה¬ - (ת/3)
6. ביום 15/07/2004, נערך עימות בין המתלוננת לנאשם.
המתלוננת חזרה על גירסתה כי הנאשם נגע, באמצעות ידו, בישבנה. לדבריה, מאז ומתמיד פחדה מהנאשם ונזהרה ממנו.
המתלוננת הטיחה בנאשם: "השפלת אותי, רמסת לי את הכבוד". ותוך שהיא בוכה חזרה וטענה כי הנאשם "נגע לי בתחת, ביד בכוונה מכוונת זה לא סתם".
לטענת הנאשם, המתלוננת "קיבלה ממני שפשוף בישבן משהו כזה", וכי אחד העובדים, משה, נכח במקום וראה שלא אירוע דבר. לדברי הנאשם, יתכן שהמתלוננת לא רצתה לעבוד באותו לילה. לדבריו: "לא נגעתי באף אחת, אף פעם".
במהלך העימות, הרים הנאשם את קולו לעבר המתלוננת האדים ואף גידף את המתלוננת "קיבינימט את חוצפנית". בשלב זה, לבקשת המתלוננת, הופסק העימות.
בצאתם מהעימות, סיננה המתלוננת "שקרן כזה".

7. בהסכמת הצדדים, הוגשה כראיה מטעם התביעה, הודעת משה סימון במשטרה, מיום 12/7/2004 (ת/7). העד מסר, כי בליל האירוע, סמוך לשעת חצות, נכנס למשרד להכין קפה, והנאשם אמר לו שהמתלוננת ביקשה נס קפה. העד יצא מהמקום, ולא ראה דבר.
לדברי העד, לא היה שלב שבו שהה בחדר, ביחד עם הנאשם והמתלוננת.
העד דחה טענת הנאשם, לפיה כביכול נכח בחדר בזמן שהות המתלוננת במקום.

גירסת הנאשם
8. הנאשם העיד, כי רעייתו היא מנהלת המפעל, כי הוא חקלאי במקצועו ועובד משמרת ערב ומחליף את ילדיו ובני משפחתו העובדים משמרת בוקר (פרוטוקול, עמוד 22, שורות 15-17).
הנאשם אישר כי במסגרת עבודתו במפעל הוא אחראי על כל המתרחש, ובין היתר על כל העובדים (פרוטוקול, עמוד 22, שורות 21-23).

לדברי הנאשם, סמוך לשעת חצות, פנתה אליו המתלוננת – שעד אז לא ידע את שמה – וביקשה ממנו כפית נס קפה. הנאשם הסכים וביקש ממנה להביא ספל. המתלוננת הגישה לנאשם ספל. הנאשם נכנס למטבחון, שם כפית קפה בספל, אך לדבריו לא הבחין במתלוננת שנכנסה לאולם הייצור.
הנאשם נכנס למשרד של גיל שם מצוי הקומקום, ולפתע הגיעה המתלוננת "היא עברה דרכי ואני נותן לה ספל קפה, היא עברה ואני הסתובבתי והשתפשפנו ופתאום היא נתנה צעקה נגעת לי בישבן ואמרתי לה למה את צועקת, והיא אמרה שהיא הולכת למשטרה" (פרוטוקול, עמוד 23, שורות 1-3).
בפני השוטרים שהגיעו למקום, הכחיש הנאשם שנגע בישבנה של המתלוננת. בבית המשפט טען הנאשם, כי לאחר הארוע הבין שהמתלוננת ממילא רצתה להתפטר וכי גיל, מנהל התפעול, ציין כי הזהיר אותה ארבע פעמים כי הוא עומד לפטרה, וכי הסתכסכה עם עובדים אחרים במפעל "היה לה משהו דפוק אולי משהו בראש לא בסדר".
בהמשך, הקצין הנאשם גירסתו וטען אני נשבע בילדים שלי שלא היה שום דבר בעולם. הנאשם הסביר, כי הוא נוהג בעובדיו בחביבות "ואם נתתי צביטה בלחי זה לא בכוונה, סוטה מין לא?" (פרוטוקול, עמוד 23, שורה 12).
לטענת הנאשם, "אני הסתובבתי והיא הסתובבה בדיוק וקרה חיכוך ולא יותר היא חשבה אולי שנתתי לה נגיעה או משהו" (פרוטוקול, עמוד 23, שורות 28-30).
באשר לטענת המתלוננת כי נהג לצבוט בלחיים ולטפוח על הכתף, טען הנאשם כי לא זכר שנהג כך כלפי המתלוננת, אך אישר "להרבה עובדים אני עושה את זה בצורה אבהית ללא שום כוונות... הכל מתוך כבוד וחיבה לעובדים" (פרוטוקול, עמוד 24, שורות 17-19).
הנאשם הכחיש שאדם מטעמו הציע למתלוננת כסף (פרוטוקול, עמוד 24, שורות 21-24).
בחקירתו הנגדית לא שלל הנאשם את האפשרות שלפני הארוע, צבט בלחייה של המתלוננת (פרוטוקול, עמוד 25, שורות 5-6) וכי נגע בלחייה ובכתפה (שם, שורות 16-17).
משנתבקש הנאשם להסביר כיצד מתיישבת תשובתו זו עם הכחשתו במשטרה, כי מעולם לא נגע במתלוננת בצורה כלשהי (ת/4, שורות 19-20) השיב הנאשם "כי לא הכרתי אותה" (פרוטוקול, עמוד 25, שורות 21-23).
בהתייחסו לטענת המתלוננת כי נגיעתו בישבנה, היתה מכוונת ולא מקרית, התמחק הנאשם, מתשובה עניינית: "יכול להיות שהרגישה את השפשוף... גם בעדות היא אומרת שצריך להיזהר ממני אז מה פתאום היא באה אלי למשרד" (פרוטוקול, עמוד 27, שורות 3-5).
לטענת הנאשם, המתלוננת החליטה להתלונן דווקא נגדו, משום שהוא בעל הבית וממנו יכולה היא לסחוט פיצוי כספי (פרוטוקול, עמוד 27, שורות 23-27).

הנאשם אישר כי דבריו אלה אינם מבוססים על ראיה אלא, לכל היותר, על דברי עורך דינו (פרוטוקול, עמוד 27, שורות 28-31, ועמוד 28, שורות 1-6).

הנאשם טען כי בכייה של המתלוננת "נועד ליצור מצב שבאמת היתה נגיעה, ולא היתה, היא רוצה להביא למצב כזה שבאמת היה אבל לא היו דברים מעולם" (פרוטוקול, עמוד 28, שורות 18-19).
הנאשם אישר כי מעולם, קודם לאירוע, לא ידע על בעייתיות בתפקוד המתלוננת, וכי לראשונה, נודע לו הדבר רק לאחר שמנהל התפעול מסר גירסתו בפני סניגורו (פרוטוקול, עמוד 29, שורות 9-24).
לדברי הנאשם, תלונת המתלוננת באה בעקבות אזהרתה על ידי גיל, כי ניתנת לה הזדמנות אחרונה שבעקבותיה תפוטר (פרוטוקול, עמוד 30, שורות 17-18, עמוד 31, שורות 1-2).



משנתבקש הנאשם להתייחס לדברי המתלוננת "אני לא צריכה לראות בשביל להרגיש את האצבעות" (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 10-11), הגיב הנאשם: "זה שקר שהיא אמרה את זה, היתה התחככות לא היתה נגיעה, מה אני אבוא לצבוט אותה בישבן" (פרוטוקול, עמוד 31, שורות 5-8). משנתבקש הנאשם להתייחס לתגובת המתלוננת, כי למרות הביגוד שלבשה, חשה בנגיעה (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 14-15), נמנע הנאשם מתשובה עניינית, ותקף את המתלוננת "סליחה פעם זה נגיעה פעם צביטה למה כל פעם זה שונה" (פרוטוקול, עמוד 31, שורות 9-11).
הנאשם הכחיש שלאור תגובתה הנסערת של המתלוננת צחק, אך אישר כי אמר לה "מה קרה מה עשיתי, אני אקח אותך למשטרה אם את רוצה או הביתה" (פרוטוקול, עמוד 31, שורות 25-26).

לדברי הנאשם, הפנה את העובד משה סימון למסור עדות במשטרה, מאחר שנכח במקום בשעת האירוע. הנאשם הסביר, כי מחששו מהמשטרה, טען העד סימון שלא ראה דבר (פרוטוקול, עמוד 31, שורות 30-31; עמוד 32, שורות 1-3).

בהמשך חקירתו הנגדית, שינה הנאשם טעמו ביחס למהות המגע הפיזי בינו לבין המתלוננת והעלה גירסה חדשה "כשהיא נכנסה משה היה איתי, אני מחזיק את הארנק בכיס ימין קדמי, יכול להיות שכשהסתובבתי היא הרגישה את החיכוך של הארנק בישבן שלה..." (פרוטוקול, עמוד 32, שורות 16-18).
לשאלת התובעת, מדוע לא מסר בהודעתו במשטרה, גירסה זו, שהחיכוך עם המתלוננת היה באמצעות ארנקו, מסר הנאשם: "פתאום אני חושב לעצמי מאיפה יכול להיות החיכוך הזה" (פרוטוקול, עמוד 35, שורות 1-2), ובהמשך "אני מנסה לשחזר למה היא באה ואמרה, אני כל הזמן משחזר, והארנק עולה אצלי קדימה ובסיבוב היתה הנגיעה, אולי זה לא הארנק, אולי הישבן, אבל היד לא. לא נגעתי עם היד" (פרוטוקול, עמוד 35, שורות 5-7).

לשאלת התובעת, מדוע לא מסר בהודעתו במשטרה כי המתלוננת "תפרה לו תיק", מסר הנאשם כי אמר זאת לשוטר מספר פעמים אך השוטר לא כתב זאת (פרוטוקול, עמוד 33, שורות 20-24).
לדברי הנאשם, לא אמר זאת לסניגורו (פרוטוקול, עמוד 33, שורות 27-28).




9. בהודעתו במשטרה, מיום 12/7/2004 (ת/4) מסר הנאשם, כי סמוך לשעה 01:00, ביקשה ממנו המתלוננת נס קפה. לאחר שהשיב בחיוב, הגישה לו המתלוננת ספל. הנאשם נכנס למטבחון, שֹם אבקת נס קפה בספל, ניגש לחדרו של גיל, שם יש מים חמים, ונתן למתלוננת את הספל. לדברי הנאשם, במקום נכח העובד משה סימון.
הנאשם מסר, כי בשלב זה, המתלוננת "השתפשפה בי בכך שאני עמדתי בפתח הכניסה לחדר, היא נכנסה לקחת את הכוס נס, ואז האחוריים שלי נגעו באחוריים שלה, ואני אפילו לא שמתי לב, ואז היא נתנה צעקה" (ת/4, עמוד 1, שורות 5-7).
משעימת החוקר את הנאשם עם גירסת המתלוננת, הגיב הנאשם "נו, אז נגעתי לה בטוסיק. עם מה נגעתי, היא השתכשכה בי כאשר היא נכנסה" (ת/4, עמוד 1, שורה 14). ובהמשך: "לא נגעתי ביד בטוסיק שלה אלא רק עם הישבן שלי, אני לא שמתי לב בדיוק" (ת/4, עמוד 1, שורה 16).

לשאלת החוקר - האם נגע בעבר בלחיה של המתלוננת - השיב הנאשם: "לא, אף פעם לא נגעתי בה, אף פעם בשום צורה שהיא" (ת/4, עמוד 2, שורה 20). בהמשך, אישר הנאשם, שיתכן שצבט את המתלוננת בלחייה, אך לדבריו, מתוך חיבה (ת/4, עמוד 2, שורות 22-24). הנאשם הכחיש, כי נגע, באמצעות ידו, בישבנה של המתלוננת (ת/4, עמוד 2, שורות 31-32).

10. גיל נתן, מנהל עבודה במפעל (להלן: "גיל"), מזה כ-13 שנים, מסר כי הנאשם הוא בעלה של מעסיקתו, וכי לעיתים הוא נותן לו הוראות (פרוטוקול, עמוד 37, שורה 4).
במועד האירוע, עבדה המתלוננת במפעל כ-4 חודשים, לדברי גיל בתחילה הרשימה אותו המתלוננת לטובה, היתה לה זריזות ידיים טובה, משך הזמן החלה המתלוננת בפרובוקציות והגיעה לחיכוכים עם העובדים, חלקם בתגובות מילוליות קשות. עם זאת, אישר גיל כי לא היה עד ראיה לאיזה מאירועים אלה, וכי שמע עליהם מאחרים (פרוטוקול, עמוד 38, שורות 16-20).



גיל אישר, כי לא נתקל בתופעה של חוסר אמינות מצד המתלוננת (פרוטוקול, עמוד 39, שורות 19-20). לדברי גיל, כאמור, התפעל מאוד מזריזות הידיים של המתלוננת (פרוטוקול, עמוד 40, שורה 15), אמר לה שהיא עובדת טובה, וחבל לו לוותר עליה (פרוטוקול, עמוד 38, שורה 30). גיל מסר, כי הדבר החמור ביותר שאמר למתלוננת הוא "שהיא הולכת להפסיד את העבודה" (פרוטוקול, עמוד 38, שורות 30-31), וכי הגיע להחלטה פנימית להפסיק את עבודת המתלוננת (פרוטוקול, עמוד 41, שורה 23), אך אישר כי המתלוננת לא יכלה לדעת שגמלה בליבו ההחלטה לפטרה (פרוטוקול, עמוד 41, שורות 29-30).

11. מיכל מדהלה (להלן: "מיכל") עבדה במפעל ביחד עם המתלוננת. במועד האירוע לא עבדה מיכל במפעל.
מיכל מסרה, כי כשבוע לפני האירוע, סיפרה לה המתלוננת, כי אין בכוונתה להמשיך בעבודתה במפעל (פרוטוקול, עמוד 43, שורות 7-10).
מיכל מסרה, כי הנאשם "בן אדם סחבק. מרגע שהתחלתי לעבוד במפעל עם כל העובדות הוא צובט בלחי, נותן צפחה בראש" (פרוטוקול, עמוד 44, שורות 23-24).

טענות ההגנה
12. הסניגור ביקש לזכות את הנאשם זיכוי מוחלט, מהטעמים הבאים:
א. לא ניתן לבסס ממצאים, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, על גירסת המתלוננת, מהנימוקים הבאים:
(1) אין מחלוקת, שהמתלוננת לא ראתה שהנאשם נגע באמצעות ידו בישבנה, עדות המתלוננת מבוססת על תחושתה, עת עמדה בגבה לנאשם.

(2) המתלוננת לבשה שלוש שכבות של בגדים, באופן שלא יכולה היתה לחוש, בצורה ברורה ומפורשת, את תחושת מגע ידו ואצבעותיו של הנאשם.




(3) קיימת סתירה מהותית בגירסת המתלוננת, ביחס לתיאור האירוע עצמו. בפנייתה הטלפונית למשטרה, טענה המתלוננת, כי הנאשם "נגע לה בתחת" (ראו דו"ח פעולה ת/5), הרי שבהמשך, בפני השוטר שהגיע למקום, מסרה המתלוננת כי הנאשם "נתן לה מכה חזקה בתחת" (ראו דו"ח פעולה ת/5), ואילו בעדותה בבית המשפט, לאחר ששוחחה עם התובע, השתמשה המתלוננת במונח "אחיזה". לטענת הסניגור, המדובר בגירסה כבושה.
לטענת הסניגור, מאחר שהמתלוננת שולטת בשפה העברית, הרי שמדובר בסתירה מהותית, שאינה מאפשרת לבסס ממצא מרשיע על סמך גירסת המתלוננת.

4) גירסת המתלוננת ביחס למקום ההתרחשות אינה אחידה. במשטרה טענה המתלוננת שהאירוע התרחש ליד הקומקום, ואילו בבית המשפט טענה שהאירוע התרחש ביציאה מהחדר (פרוטוקול, עמוד 7, שורה 1).

(5) הוכח שבאופיה המתלוננת, כלשון הסניגור "לא פריירית, מתנהגת בגסות ורָבָה עם עובדים". אם ירדתי לסוף דעתו של הסניגור, הרי שמעשה הנאשם אינו מתיישב עם אופייה המתואר של המתלוננת.

(6) לא ניתן לבסס ממצא על תחושת המתלוננת, שאף לגירסתה, היתה עייפה ולא חשה בטוב.

(7) המתלוננת מסרה שחששה מפני הנאשם, ולפיכך הגיעה דרוכה, היתה עייפה, ועת נוצר המגע האקראי, החיכוך עם הנאשם, הגיבה המתלוננת באופן לא פרופורציונלי וקיצוני, המתיישב עם אופייה, כפי שהוכח בבית המשפט.

(8) עוד קודם האירוע רצתה המתלוננת לעזוב את מקום העבודה, והחיכוך האקראי שימש עילה לכך.
ב. הוכח שהנאשם אדם חם, הנוהג לצבוט בלחי ולטפוח על השכם באופן נטול כוונה מינית, וכך אף יש לפרש את החיכוך בינו לבין המתלוננת.
ג. אף אם נגע הנאשם באמצעות ידו בישבנה של המתלוננת, הרי שהישבן אינו איבר מין מובהק, ואין בכך מעשה מגונה, ואין בעצם הנגיעה משום אינדיקציה לביסוס היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעת הנאשם בעבירה של מעשה מגונה.
ד. לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש – שמטרת הנגיעה היתה גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.

דיון
13. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות וטענות הצדדים, מעדיף אני את גירסת המתלוננת.
עדות המתלוננת הותירה רושם מהימן בעיני.
מאמין אני למתלוננת, שלאחר שהכינה לעצמה משקה חם, ופנתה לצאת מהמשרד, בהיותה בגבה לנאשם, חשה לפתע כי הנאשם נגע, באמצעות ידו, בישבנה. ניכר במתלוננת שתיארה פרטי ההתרחשות כהווייתם, וכי לא הזידה להפליל את הנאשם על לא עוול בכפו.
המתלוננת לא כיחדה מבית המשפט, ובאומץ ובכנות בלתי אופיינים, העידה ביוזמתה, בבית המשפט "אני ילדה חוצפנית". יש בכך כדי ללמד, במידה מסוימת, על עומק כנות המתלוננת והיעדר חשש להציג בפני בית המשפט, את תמונת האירועים כפי שהתרחשו בפועל, לרבות חלק האירועים שאינו מחמיא לה.

14. חיזוקים לגירסת המתלוננת מצאתי בראיות הבאות:
א. תגובתה המיידית של המתלוננת, שצעקה לעבר הנאשם "מה אתה עושה" – תגובה שאינה מוכחשת על ידי הנאשם.
ב. תלונתה המיידית של המתלוננת, שפנתה למשטרה מיד לאחר האירוע.
ג. מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות האירוע – נסערת ובוכיה.
ד. הסתירות בגירסת הנאשם כפי שיפורט להלן.




15. בחנתי בקפידה את עדות הנאשם בפניי, ולא מצאתי ליתן בה אמון.
עדות הנאשם הותירה רושם עגום ובלתי מהימן בעיני. גירסת הנאשם היתה מיתממת, חמקמקה ופתלתלה, וניכר בנאשם שעשה כל מאמץ להדוף התמודדות עניינית עם טענות המתלוננת.
תחילה, בפני השוטרים, הכחיש הנאשם עצם המגע "לא נגעתי בה", והיתמם: "אני לא יודע על מה היא מדברת" (ראו: דו"ח עיכוב ת/6). בהמשך, חזר בו הנאשם, והודה בהדרגה, במסגרת גירסה מתפתחת, במגע עם המתלוננת. תחילה, בהודעתו במשטרה, טען הנאשם כי המתלוננת "השתפשפה בי" עת עמד בכניסה לחדר וכי אחוריו נגעו באחורי המתלוננת (ת/4, עמוד 1, שורות 5-7).

בהמשך, בעדותו בבית המשפט השתנתה גירסת הנאשם. בחקירתו הראשית כבר טען הנאשם שהחיכוך ביניהם אירע עת "אני הסתובבתי והיא הסתובבה בדיוק" (פרוטוקול, עמוד 23, שורות 28-30). זאת, כאמור, בניגוד לגירסתו במשטרה כי המגע ביניהם התרחש שעה שהנאשם עמד והמתלוננת היתה בתנועה.
בהמשך, שוב טען הנאשם, כי לא היתה נגיעה (פרוטוקול, עמוד 28, שורה 19). בחקירתו הנגדית, העלה הנאשם גירסה חדשה, שלא בא זכרה קודם - ולפיכך היא בבחינת "עדות כבושה" – לפיה, עת הסתובב, חשה המתלוננת בחיכוך של הארנק שהחזיק בכיסו הימני קדמי של מכנסיו, בישבנה (פרוטוקול, עמוד 32, שורות 16-18). הסברי הנאשם לפשר כבישת גירסתו - שהועלתה לראשונה לקראת סוף חקירתו הנגדית - בלשון המעטה, רחוקים מלהיות משכנעים.

16. לענין לטענות הסניגור, כי לא ניתן לבסס, על גירסת המתלוננת, ממצאים ברמת הוודאות הנדרשת, אתייחס בקצרה:
א. אין כל ממש בטענה שהמתלוננת לא ראתה את נגיעת הנאשם, באמצעות ידו בישבנה. לכך יש להשיב בשני מישורים:
ראשית, במישור העובדתי, תשובת המתלוננת - "אני לא צריכה לראות כדי להרגיש את האצבעות, המכנסיים שלי לא היו ג'ינס היו בד, והרגשתי את האצבעות שלו נוגעות בי בבשר. לא צריך לראות צריך להרגיש" (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 10-11), תשובה זו, הגיונית ומשכנעת.



שנית, במישור המשפטי, לצורך ביסוס ממצאי עובדה, אין כל הכרח שהתיאור העובדתי יהיה מבוסס על חוש הראייה דווקא. ניתן לבסס ממצאי עובדה על עדות שנקלטה, באופן ישיר, באמצעות אחד מהחושים האחרים, ובלבד שבית המשפט מצא שהמדובר בקליטה אמינה, באמצעות החוש הרלוונטי.

בנסיבות המקרה דנן, התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות המתלוננת – שחשה את אצבעות הנאשם בישבנה - ומתגובתה הכנה, כי הסברה הגיוני, סביר, משכנע ואמין.

ב. אף הטענה, כי המתלוננת לבשה על גופה שלוש שכבות ביגוד – תחתונים, מכנסיים וחלוק – ולפיכך, לא יכלה לחוש תחושת מגע ידו ואצבעותיו של הנאשם, טענה קלושה היא.
אף לכך השיבה המתלוננת בחדות ובכנות "זה לא ברזל, זה בגדים, הרגשתי שהוא נגע בי". המתלוננת ציינה כי המדובר במכנסי בד. הסברה של המתלוננת מתיישב עם נסיון החיים. מערכת הביגוד שלבשה המתלוננת אינה חריגה ואינה חסינה בפני מגע, ולפיכך, אני דוחה אף טענתו זו של הסניגור.

ג. הסניגור מיקד חלק נכבד מטענותיו, ביחס לשוני במינוחים בהם נקטה המתלוננת לתיאור האירוע. במקום אחד טענה המתלוננת כי הנאשם "נגע לה בתחת", בהמשך, טענה המתלוננת כי הנאשם "נתן לי מכה חזקה בתחת". בבית המשפט נקטה המתלוננת במונח "אחיזה".
לטענת הסניגור, מדובר בסתירות מהותיות שאין בהן כדי לבסס ממצא מרשיע, על סמך גירסת המתלוננת.

ראשית - איני סבור שמדובר בסתירות מהותיות.



שנית - לא ניתן להתעלם מכך שהשפה העברית אינה שפת אמה של המתלוננת, ומכל מקום, אף קורבנות השולטים בשפה על בורייה, יכולים להשתמש במונחים שונים לתיאור אותו אירוע, בין היתר, בתלות במצב הנפשי, בשעת מסירת התיאור.
הוכח בפני בית המשפט שסמוך למסירת התלונה, היתה המתלוננת בוכיה ונסערת.

שלישית – המתלוננת השיבה, בדם ליבה, לסניגור שהטיח בה טענה זו בדבר הסתירה במינוחים ביחס לתיאור האירוע, תוך שהיא ממקדת תשובתה בלב ליבו של הענין "אני לא חושבת שיש הבדל כזה גדול, אחז, נגע זה לא משנה, הוא עשה משהו שלא רציתי שיעשה" (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 1-2) (ההדגשות שלי – י.ל.).

סבורני, שמדובר בתשובה ניצחת – שאותה אני מאמץ - וכל המוסיף גורע.

ד. הטענה שהמתלוננת ניצלה את האירוע כדי לעזוב את מקום העבודה, מתוך כוונה ל"סחוט" את הנאשם, עומדת על כרעי תרנגולת.

הנאשם עצמו אישר כי אין לו כל בסיס לטענתו זו, וכי דבריו אלה אינם מבוססים על ראייה, אלא, לכל היותר, על דברי עורך דינו (פרוטוקול, עמוד 27, שורות 28-31, ועמוד 28, שורות 1-6).

ה. לא מצאתי כל ממש ביתר טענות הסניגור, ביחס לסתירות בגירסת המתלוננת לענין מקום ההתרחשות, אופייה של המתלוננת ועייפותה במועד האירוע.








האם נגיעה בישבן היא מעשה מגונה ?
הכלל
17. בענין זה נקבע, על ידי בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט חשין, בע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(3), 168:
"קשה להשתחרר מהתרשמות כי מושג זה של "מעשה מגונה" מושג חמקמק הוא לא מעט, ולא אך חמקמק הוא; אף חלקלק הוא. "עם זאת", כפי שאמר השופט זמיר בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל נגד בן אשר, פ"ד נב (1) 650, 682 "...כפי שנאמר לגבי פיל, אף קשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין קושי לזהות אותו". ואולם, מתוך שבדין העונשין ענייננו, לא נלאה מנסיונות חוזרים ונשנים להבין ולהגדיר – לא אך באינטואיציה אלא בדרך מושכלת אף-היא – "מעשה מגונה" מהו. וכך, בסוף כל הסופות, דומה, התשובה לשאלה היא, שאמורים אנו לגזור את הַגְּנות שבמעשה פלוני מאותו מקום שמושג המעשה המגונה בא אלינו, דהיינו, מתוך השקפות החברה באשר להיותו של מעשה פלוני מעשה מגונה. המבחן הוא "מבחן אובייקטיבי, מעשה שעל פניו קיים בו אלמנט מגונה על פי השקפות החברה בה מתבצע המעשה או מעשה אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר לפי אמות מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע": השופט דב לוין בע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1) 449, 457, 458".

מן הכלל אל הפרט
18. ישבן הוא איבר מוצנע בגופו של אדם. מוסכמה מקובלת היא, בחברתנו כי אנשים אינם נעים, ברגיל, בפרהסיה כשישבניהם חשופים. יש בכך משום אינדיקציה ממשית לצנעת חלק זה בגופו של האדם. במובן זה, וודאי שאין דין נגיעה באמצעות ידו של אדם, ובתנוך אוזנו של אחר למשל, כדין נגיעה בישבנו של אדם.

לאור האמור, סבורני, שנגיעה בישבנו של אדם, ללא הסכמתו, היא מעשה שקיים בו אלמנט של מיניות גלויה ושעל פיו השקפות החברה הישראלית בימינו, הוא מעשה לא הגון, לא מוסרי ולא צנוע.


היסוד הנפשי
19. העבירה של מעשה מגונה - לפי סעיף 348 לחוק העונשין - היא עבירת מטרה, שהיסוד הנפשי הנדרש בה הוא כוונה מיוחדת: "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".

בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מגירסתו המשתנה של הנאשם, ומחוסר מהימנותו, שיש בהם כדי להוביל למסקנה שהנאשם מבקש להסתיר כוונת מעשיו.
לכשעצמי, לא מצאתי ליתן אמון בגירסת הנאשם מראשיתה ועד סופה, והתרשמותי היא, שבנגיעתו במתלוננת ביקש הנאשם, לבזות את המתלוננת מינית, ולבטא בכך אף את עליונותו כאחראי המפעל, כבעלה של בעלת הבית, על פני המתלוננת.
מכל מקום, נחה דעתי, שהנאשם צפה, בדרגת הסתברות קרובה לוודאי, כי מעשהו יסב למתלוננת ביזוי מיני גם אם לא חפץ בכך, כמטרה עצמאית.
הלכה היא, שניתן להחיל את הלכת הצפיות אף בעבירה של מעשה מגונה (ראו: ע"פ 6269/99 פלוני נ' מ.י. פ"ד מ"ה (2), 469).

מסקנות
21. לאור כל האמור, אני קובע כי הוכח, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, כי הנאשם נגע, באמצעות ידו, בישבנה של המתלוננת.
על יסוד האמור לעיל, בסעיף 19 לעיל, אני קובע, שמתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך גיבוש העבירה של מעשה מגונה.

סוף דבר
22. לאור כל האמור לעיל, מורשע בזאת הנאשם בעבירה של מעשה מגונה - לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ז (31 במאי 2007) במעמד הצדדים.
____________
ירון לוי, שופט



התובעת:
נבקש להורות על קבלת תסקיר קורבן.
הסניגור:
נבקש תסקיר שיבחן אפשרות אי הרשעה. מדובר בבעל משרה גבוהה במפעל פרטי. אינני מתנגד לבקשתה של חברתי, אך אני חושב שהיא מיותרת, ההתרשמות עמדה בפני בית המשפט, ויש להרשעה משקל לכך, אני חושב שהדברים נראו והובנו וניתן להם משקל, להוסיף תסקיר כעת מבחינת התביעה זה מיותר.
התובעת:
הקורבן זאת קורבן שהיה לה מאוד חשוב ההליך המשפטי, היא ניזוקה, סה"כ היא קורבן של מעשה עבירת מין, ומי שרושם התסקיר זאת פקידת סעד שחוות הדעת שלה יותר מקצועית. לגבי תסקיר לאי הרשעה איננו מסכימים ולא רואים סיבה כזאת. בכלל הבנתי שהוא חולה ועכשיו הציג לי מסמכים.
הסניגור:
מדובר בעבירה ברף הנמוך בעבירות מהסוג הזה.
החלטה
1. מעמידת המתלוננת בפני התרשמתי כי המעשה המגונה השפיע עליה, באופן שיש בו כדי להטות בסופו של דבר את הכף לטובת קבלת עתירת התביעה, ולפיכך אני מורה על קבלת תסקיר קורבן.
2. לענין בקשת הנאשם, ככלל, שעה שהנאשם אינו נוטל אחריות, אם הורשע לאחר שמיעת הראיות, ממילא קטן מאוד משקלו של הפן השיקומי. עם זאת, בשים לב לעובדה שמדובר בעבירה ראשונה מסוגה ולכך שאין מדובר ברף חומרה עליון של המעשים מסוג זה, ומבלי שיהא בכך שום פנים ואופן כדי להצביע על עמדת בית המשפט ביחס לבקשה, אני מורה על קבלת תסקיר שירות המבחן, שיבחן, לבקשת הסניגור, אפשרות ביטול ההרשעה.
3. נדחה לקבלת תסקיר קורבן, תסקיר בעניינו של הנאשם, וטיעונים לעונש ליום 2/9/2007 שעה 08:30.
המזכירות תעביר עותק ההחלטה לשירות המבחן.
לצורך הכנת תסקיר קורבן, תיצור פקידת הסעד קשר עם לשכת תביעות שפלה, בפקס:
08-9371581.

לנוחות שירות המבחן כתובתו של הנאשם: רחוב אליעזר רבין 22, מזכרת בתיה. טל:
050-5298627.
מוסבר לנאשם שאם לא יתייצב לדיון יהיה בית המשפט רשאי לדונו שלא בפניו ויוצא כנגדו צו הבאה.


ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ז (31 במאי 2007) במעמד הצדדים. (השעה ‏15:25).

¬¬¬¬ ___________
ירון לוי, שופט
001698/05פ 133 שרה רובנס