הכרעת דין בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה
נ ג ד
ד"ר דוד - רופא
הנאשם
נוכחים: ב"כ המאשימה עו"ד אסנת חן
הנאשם בעצמו
ב"כ הנאשם עו"ד מוטי לזר

ה כ ר ע ת – ד י ן

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, בכך שביום 29.10.04 במגרש החניה של הבית המשותף בו מתגורר הנאשם, הוא נהג ברשלנות בכך שהתיר לכלבו, קולי ברנרד, להתהלך חופשי, ללא רצועה וללא זמם והכלב זינק על שכן יליד 1922, מנדל שוק (להלן: "המתלונן"), אשר נפל לאחור ונפגע קשות בראשו.
הנאשם מודה כי כלבו לא היה אסור ברצועה והיה ללא זמם, אך מכחיש כי הכלב זינק על המתלונן או בא עמו במגע.

2. סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, בו מואשם הנאשם, מגלם עבירת התנהגות, ללא צורך בתוצאה.
חרף זאת, הצדדים ריכזו מירב חקירותיהם בשאלת התוצאה, ולא בכדי. ההשתלשלות העובדתית רלבנטית גם לשם בחינת השאלה המשפטית היש במעשי הנאשם כדי לגבש את רכיבי העבירה בה הוא מואשם, לרבות היסוד הנפשי הנדרש.

3. אם כן, אבחן תחילה את ההשתלשלות העובדתית ולאחר מכן את המשמעויות המשפטיות העולות מתוך הקביעות העובדתיות.

השתלשלות עובדתית
4. עדת התביעה המרכזית היא אשת המתלונן, הגברת מרים שוק (להלן: "האישה"). לטענת האישה, היא והמתלונן ירדו מדירתם כדי להעלות מוצרים שונים שרכשו במרכול ושהיו בתא המטען של רכבם.
היא הקדימה מעט את המתלונן, שצעד מאחוריה והשתהה קמעא, ואז רץ הכלב לעבר המתלונן, חג סביבו פעמיים, קפץ עליו עם שתי רגליו הקדמיות והפילו ארצה.

5. הנאשם טען כי בעת שהיה ליד רכבו והכלב יושב בסמוך אליו, כשאינו אסור ברצועה, הבחין במתלונן נופל ארצה, ואז רץ לעברו כדי לסייע לו, היינו המתלונן נפל ללא כל קשר לכלב.
הגם שאין הנאשם יודע מה גרם לנפילתו של המתלונן, הוא משער שהדבר נובע מכך שהמתלונן נתקל בדבר מה, או בשל היותו סובל ממחלת הפרקינסון, שהשפיעה על יציבותו.

6. הגעתי למסקנה כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהכלב קפץ לעבר המתלונן וגרם לנפילתו.
קביעה זו מושתתת על עדות האישה וניתוח גרסאות הנאשם.

עדות האישה
7. האישה הגישה תלונתה במשטרה רק ביום 9.11.04 (נ/3 ונ/5), כעשרה ימים לאחר האירוע.

8. הסנגור רמז, אם לא טען זאת בפה מלא, כי התלונה הוגשה רק לאחר יעוץ משפטי ומתוך מחשבה תחילה לעשות שימוש בהליך הפלילי לצורך התביעה האזרחית (המתלונן הגיש תביעה אזרחית נגד הנאשם ואין ספק כי לאישה אינטרס ברור בתוצאות המשפט).

הנני דוחה טענה זו מכל וכל.
ההסבר לשיהוי בתלונה סביר ביותר: האישה ומשפחתה היו טרודים במצבו הרפואי הקשה של המתלונן והגשת תלונה לא הייתה בראש מעייניהם (עמוד 4 לתמליל הפרוטוקול המוקלט. עדות האישה הוקלדה בתחילה ומשלב מסוים נשמעה בהקלטה. עמודי תמלול ההקלטה מתחילים מעמוד 1 ועל כן, כשאפנה לתמליל הפרוטוקול המוקלט, אציין זאת במפורש).
סביר בהחלט כי בתחילה גם לא הבינה האישה שיתכן ויש אחריות פלילית לנאשם, אך אין בכך כדי ללמד על גיבוש גרסה שקרית בדיעבד, מתוך מחשבה למצוא אשם שלא היה, או להכין את הקרקע לתביעה האזרחית, תביעה שהוגשה רק מקץ למעלה משנה לאחר האירוע (עמוד 42 לפרוטוקול).

9. בנקודה זו יודגש כי אין המדובר בגרסה כבושה, אלא בגרסה שעלתה סמוך לאירוע, עוד בעת אשפוזו של המתלונן בבית החולים.
בת/4, תעודות בית החולים, מצוין במסמכי מחלקת אף אוזן גרון כי

"עבר למחלקתנו ממחלקה נוירו כירורגית...נפל על הראש עם חבלה באספקט האחורי של ראשו לאחר שקפץ עליו כלב.".

בגיליון קבלת החולה במחלקה הנוירו כירורגית, המהווה חלק מת/4, מצוין כי החולה התקבל למחלקה ביום 30.10.04 וכי

"בצהרי יום קבלתו לדברי עדי ראיה נפל לאחור ונחבל באספקט האחורי של ראשו לאחר שקפץ עליו כלב".

אם כן, הטענה כי המתלונן נפל בשל קפיצת הכלב, עלתה מיד בסמוך לאירוע ואין המדובר בגרסה מאוחרת.

10. עוד אוסיף שאילו היה המדובר בבדותא שתכליתה להיכנס לכיסו העמוק של הנאשם, כפי שטען בעדותו, יכולים היו המתלונן ומשפחתו לחזק גרסתם ולטעון כי גם המתלונן עצמו זוכר לפחות כי הכלב התנפל עליו. אולם, המתלונן העיד באופן אמין כי אינו זוכר כלל את האירוע ולא טפל כל אשמה על הנאשם או על כלבו (עמוד 22 לפרוטוקול).

11. עדות האישה אינה מתיישבת, לגבי חלק מההתרחשות טרם האירוע, עם עדות אחרת של התביעה, עדותו של השכן עוזי ברגר.
האישה טענה כי הכלב שיחק עם נכדיו של מר ברגר, אשר הגיע ביחד עם אשתו ונכדיו ברכבם לחנייה, וכי מהנכדים רץ הכלב לעבר המתלונן (עמוד 6 לפרוטוקול).
במקום אחר טענה האישה שאשתו של מר ברגר שיחקה עם הכלב ואף ראתה את המשך האירוע (עמוד 8 לפרוטוקול המוקלט). האשה לא העידה בפני וכפי הנראה גם לא נחקרה במשטרה.
גרסאות אלו אינן מתיישבות עם עדותו של מר ברגר, האמינה עלי, כי הכלב כלל לא שיחק עם נכדיו, אלא רץ לעברם וטרם שהגיע אליהם שב בחזרה לכוון הנאשם, לאור קריאתו של האחרון (עמודים 18 ו- 20 לפרוטוקול).
אין המדובר בנושא מהותי ואין בו כדי ללמד דבר על אמינות האישה. יתכן כי כך חוותה האישה את הדברים, כשיש לזכור כי הכלב אכן רץ לכוונם של מר ברגר ובני משפחתו וזמן קצר מאד אחר כך אירע האירוע (מר ברגר העיד כי הספיק להגיע לפני דלת הכניסה לבניין, מרחק של כעשרים וחמישה מטרים סך הכל, עת שמע צעקה והמתלונן היה שכוב על הרצפה: עמודים 18-19 לפרוטוקול).

12. במהלך חקירתה הנגדית, נשאלה האישה על ידי הסנגור האין היא חשה אחריות על שאפשרה למתלונן ללכת לבדו ללא עזרה (עמוד 15 לתמליל הפרוטוקול המוקלט). גם הנאשם טען בעדותו כי סמוך לאירוע, באמבולנס, חזרה האישה והצרה על כך שאפשרה למתלונן ללכת לבדו ומדוע בכלל ירד מן הבית (עמוד 35 לפרוטוקול).
קו זה מוליך לטענה אפשרית, גם אם לא נטענה בפה מלא, כי האישה חשה אשמה על שאפשרה למתלונן להתהלך ללא פיקוחה, ועל כן, גם אם לא שיקרה במודע, יתכן ועברה תהליך פסיכולוגי של שכנוע פנימי שהכלב גרם לנפילת המתלונן, כדי שלא תחוש אשמה ואחריות. אפשרות זו אינה מתקבלת על הדעת.
ראשית, אין כל בדל ראיה לאפשרות זו והמדובר בספקולציה בעלמא, נטולת אחיזה כלשהי.
שנית, סברה זו מושתתת על הטענה כי טרם האירוע לא היה המתלונן עצמאי, אלא נזקק לעזרה ולפיקוח, שהרי אם לא כך הוא, על שום מה ולמה תחוש האישה אחריות שלא שמרה עליו? שוכנעתי כי המתלונן התנהל באופן עצמאי, ללא עזרה או סיוע.
כאן המקום להתייחס לטענת הנאשם כי בשל מחלת הפרקינסון ממנה סבל המתלונן, הליכתו לא הייתה יציבה והוא נזקק לתמיכה.

מחלת הפרקינסון
13. אין חולק כי המתלונן סובל ממחלת הפרקינסון, כפי הנראה עוד משנת 97' (עמוד 4 לעדות האישה, בתמליל הפרוטוקול המוקלט).
הן האישה (עמוד 4 לפרוטוקול) והן המתלונן (עמוד 22 לתמליל הפרוטוקול המוקלט) העידו כי טרם האירוע, תיפקד המתלונן באופן רגיל, לא נזקק לכל עזרה, התהלך בכוחות עצמו וניהל אורח חיים עצמאי לחלוטין. לא זו בלבד שעדותם הייתה אמינה, אלא שאין ולו שמץ ראיה לסתור זאת.

14. הסנגור עתר לקבלת תיקו הרפואי של המתלונן. ביום 4.6.06 הוריתי על העברת תיקו הרפואי של המתלונן לידי הסנגור, לאחר שבאת כוחו בהליך האזרחי לא התנגדה לכך והותירה השאלה לשיקול דעת בית המשפט.
ברור ומובן מאליו כי אילו הייתה בתיקו הרפואי של המתלונן ראיה כלשהי – ולו בדל ראיה – שתתמוך בטענתם – היו עטים עליה כמוצאי שלל רב ועושים בה שימוש. לא זו בלבד שדבר מתיקו הרפואי של המתלונן לא הוגש כראיה על ידי הנאשם ולא נעשה בו שימוש במהלך המשפט, אלא שההגנה הגישה את חוות דעתו של ד"ר למפל, נ/6. חוות הדעת מתייחסת באופן כללי למחלת הפרקינסון, מציינת את שידוע ממילא, כי בשלבים שונים של המחלה עלולה, בין השאר, להיפגע יציבותו של החולה במחלה, ואין היא מתייחסת כלל וכלל, אף לא ברמז, למצבו הספציפי של המתלונן עצמו, למרות שתיקו הרפואי היה בידי ההגנה.
נתון זה מעיד כאלף עדים שאין בתיקו הרפואי של המתלונן כדי לתמוך בטענה הערטילאית ונטולת הביסוס של הנאשם.

15. לאור כל האמור לעיל, גרסת האישה כי הבחינה בכלבו של הנאשם קופץ לעבר המתלונן וגורם לנפילתו, אמינה עלי.

גרסת הנאשם
16. הנאשם העיד כי הבחין במתלונן צועד 2-3 צעדים ואז נופל, כשהוא חש לעברו מיד וטיפל בו (עמוד 35 לפרוטוקול).
עדות הנאשם הייתה סדורה, כשלכל תמיהה היה באמתחתו הסבר, אך חלק מגרסתו ומהסבריו בעייתיים, כמפורט להלן.

17. הנאשם העיד כי כשהגיע אל המתלונן ושאל אותו מה קרה, זה השיב "אני נפלתי" (עמוד 35 לפרוטוקול). אין ספק שאמירה כנ"ל, אילו נאמרה, מסייעת מאד לנאשם. דא עקא שאין לכך זכר בהודעתו ת/3. כשנשאל הנאשם מדוע לא אמר זאת במשטרה, לא הייתה בפיו תשובה (עמוד 42 לפרוטוקול).
ויודגש: הנאשם התייחס במשטרה במפורש לדברים שאמר לו המתלונן:

"הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב וכואב לו הראש" (שורות 4-5 לת/3).

ברור שאילו היה המתלונן אומר לו שהוא נפל, היה מציין זאת הנאשם.

18. למרות שהנאשם הכחיש בהודעתו קשר בין הכלב לבין נפילת המתלונן, קיימת בהודעתו אמירה שיש בה כמעט ראשית הודיה: הנאשם נשאל מדוע לא קשר את הכלב או העלה אותו הביתה, כשנוכח שלא נטל עמו את הרצועה של הכלב והשיב:

"לא חשבתי שיקרה דבר כזה. חשבתי שהכלב שלי הוא טוב ושומע אותי לא חשבתי שיהיה ככה" (שורות 18-19 לת/3).

כשנדרש הנאשם בעדותו ליתן הסבר לדבריו אלו, השיב כי כוונתו הייתה שלא האמין שינצלו את העובדה שהכלב לא היה קשור כדי לטפול עליו אשמת שווא (עמוד 38 לפרוטוקול).
הסבר זה לאו הסבר הוא וזאת משני טעמים: התביעה האזרחית הוגשה, כאמור, רק מקץ שנה. לא נטען ולא הוכח כי עובר להודעתו במשטרה פנתה אליו משפחת המתלונן בתביעה כלשהי;
שנית – וחשוב יותר: ההסבר אינו מתיישב עם לשון הדברים של הנאשם עצמו בהודעה, כפי שצוטטה לעיל, שכן הדברים נאמרו בתשובה לשאלה הממוקדת באי קשירת הכלב והנאשם משיב לכך במישרין ומתייחס להתנהגות הכלב ולצייתנותו בדרך כלל. הנאשם, כפי שעלה בברור מעדותו, מתנסח ברהיטות ובבהירות ויודע לבטא עצמו היטב. הפער בין הדברים שאמר לבין פרשנותו המאוחרת להם, רב ובלתי ניתן לגישור.

19. הנאשם טען בעדותו כי האישה הייתה עם גבה למתלונן וכלל לא ראתה את אירוע הנפילה (עמוד 35 לפרוטוקול). לעומת זאת, בהודעתו נשאל הנאשם האם היו עדים נוספים לאירוע והשיב שהיו רק הוא, האישה והמתלונן (שורה 41 לת/3), היינו האישה הייתה עדה לאירוע.
עובדה זו, שהאישה ראתה את אירוע הנפילה, מתחזקת עוד מעדות הנאשם בבית המשפט באותה נקודה. הנאשם נשאל מדוע לא הזכיר את מר ברגר בהודעתו והשיב כי נשאל רק מי היה עד לאירוע הנפילה ומאחר ומר ברגר לא היה עד לנפילה עצמה, לא הזכירו במשטרה (עמוד 40 לפרוטוקול). עולה מכך באופן חד משמעי, כי את האישה הזכיר הנאשם משום שהיא – בשונה ממר ברגר - הייתה עדה לאירוע הנפילה (הסברו בעמוד 41 לפרוטוקול, כי הזכיר את האישה משום שהייתה במקום, אינו מתיישב עם האמור לעיל).

20. לאור כל המקובץ, אני מבכר את גרסת האישה על פני גרסת הנאשם, היינו שוכנעתי כי המתלונן נפל כתוצאה מכך שכלבו של הנאשם קפץ עליו והניח את כפותיו על כתפי המתלונן.

ההיבט המשפטי: כללי
21. סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין קובע כלהלן:

"העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו – מאסר שלוש שנים:
(6) אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו".

22. פסק הדין המרכזי הדן בשאלת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו, הוא ע"פ 3934/90 אמנון אבנת נגד מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1 (1991) (להלן: "פס"ד אבנת").
נקבע כי מאחר והמדובר בעבירת התנהגות שלא דורשת תוצאה, יש צורך ברשלנות גבוהה מזו הנדרשת בפן האזרחי ובלשון בית המשפט:

"ויתור זה, ביסודות העבירה, על עצם קיומו של נזק, יש בו כדי להעמידנו על הצורך לדרוש רשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה מימד של חומרה וסטייה נכבדת וממשית מאורח ההתנהגות המקובל, שכן רק ברשלנות שכזו די בעצם יצירת הסיכון כדי שייענש יוצרה אף מבלי שנגרם נזק כלשהו בעטיה.
כפועל יוצא מהאמור לעיל ראוי שבקביעת סטנדרט הרשלנות הנדרש להרשעה על פי סעיף 338, תיטה הכף לצד ציבור בעלי הכלבים בכך שתידרש הוכחת קיומה של רשלנות בדרגה גבוהה מצד בעל הכלב. ברשלנות רגילה, היפה למעשה או מחדל שגרמו לנזק, לא סגי." (סעיף 11 לפסק הדין).

מהי אותה רשלנות גבוהה, ממשיך ומפרט בית המשפט העליון:
"הדרגה האחת – הינה סטייה קלה בלבד מנורמת הזהירות הנדרשת בנסיבות האירוע, רשלנות כזו שדי בה כדי להיתבע בעוולת הרשלנות הנזיקית.
הדרגה השנייה – הינה סטייה גסה וחמורה, כזו שדי בה להטלת אחריות בהריגה,
והדרגה השלישית הינה דרגת הביניים, המציבה את רמת הרשלנות אי שם בין שתי הדרגות דלעיל. דרגה זו היא הנדרשת לצורך הרשעה בסעיף 338 שלפנינו" (סעיף 14 לפסק הדין).

23. אוסיף ואפנה להוראת סעיף 341 לחוק העונשין, שכותרתה "חבלה ברשלנות" וזו לשונה:

"העושה מעשה שלא כדין, או נמנע מעשות מעשה שחובתו לעשותו, והמעשה או המחדל אינם מן המפורטים בסעיפים 338 עד 340, ונגרמה בהם חבלה לאדם, דינו – מאסר שנה".

שילוב הוראת סעיף 338, כפי שפורשה בפס"ד אבנת, עם הוראת סעיף 341, מעלה, לכאורה, כי סווג החומרה נקבע על פי רמת הרשלנות או הפזיזות שבמעשה ולא על פי התוצאה. כאשר המדובר ברשלנות חמורה או פזיזות ("דרך נמהרת"), העונש המרבי הוא 3 שנות מאסר, ללא צורך בתוצאה; כאשר המדובר ברשלנות סתם, העונש המרבי הוא שנת מאסר, למרות שנגרמה תוצאה.

האמור לעיל אינו חד משמעי וניתן לגרוס שסעיף 341 כלל אינו חל לגבי המקרים המנויים בסעיף 338, שהרי מדובר בו על "מעשה או מחדל שאינם מהמפורטים בסעיף 338", כלומר השאלה אם "דרך נמהרת ואמצעי זהירות נאותים" הם נסיבות המהוות חלק מהמעשה – שאז לכאורה יש לסעיף 341 תחולה לענייננו, או שהמדובר ביסוד נפשי בלבד, שאז לכאורה אין סעיף 341 דן כלל במעשים המנויים בסעיף 338.
לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להידרש להוראת סעיף 341 לחוק. בכל זאת מצאתי לנכון להפנות תשומת הלב לסעיף זה, דווקא משום שבחנתי את כל הפסיקה המפורסמת במאגרים השונים לגבי סעיף 338(א)(6) והבדיקה מלמדת כי בפועל הוגשו כתבי אישום על פי סעיף זה רק כאשר בפועל נגרמה תוצאה, היינו הסיכון התממש. כלומר, נראה כי מדיניות התביעה היא לא להגיש כתבי אישום כשלא התרחשה תוצאה, מדיניות שיש בה אולי כדי להרהר הרהור נוסף בהלכת אבנת, המבססת את הדרישה המוגברת לרשלנות חמורה על כך שעל פי רכיבי הסעיף אין צורך בתוצאה.
כל שנאמר לעיל הוא בגדר הפניית תשומת הלב לעתיד לבוא, ואינו נדרש לשם ההכרעה בעניינו של הנאשם שבפני.

24. אין צורך להכביר מילים לגבי אחריותו המושגית של הנאשם כלפי המשתמשים בשטח המשמש ציבור אנשים ולגבי אחריותו הקונקרטית כלפי שכניו המשתמשים בחנייה.
השאלה אותה יש לבחון היא האם נהג הנאשם ברשלנות חמורה במקרה דנן, היינו

"יש להצביע על כך שאובייקטיבית הייתה סכנה מסתברת מאותה חיה ספציפית שהייתה מעורבת במעשה, וכי בנסיבות האובייקטיביות של המקרה לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים" (סעיף 30 לפסק דין אבנת).

לטיבם של אמצעי הזהירות שיש לנקוט לגבי כלב שבהחזקתך התייחסתי ארוכות בת.פ 3694/04 מדינת ישראל נגד שאול גוטליב, לא פורסם (30.5.2006).

ההיבט המשפטי: מן הכלל אל הפרט
25. שוכנעתי כי רשלנות הנאשם הייתה רשלנות חמורה ועל כן יש להרשיעו במיוחס לו בכתב האישום.
הרשלנות מתבטאת הן בכך שהנאשם ירד עם כלבו, מסוג קולי, לחניית הבניין המשותפת לכל הדיירים מבלי שהכלב אסור ברצועה והן וביתר שאת, לאור ההשתלשלות שקדמה לאירוע.

26. מעבר לחובה הכללית שלא להסתובב עם כלב מחוץ לתחום הפרט כשאינו קשור ברצועה (ראה למשל סעיף 9(א)(I) לפקודת הכלבת 1934 ומנובמבר 2004 גם סעיף11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002), עולה מהראיות שהנאשם היה ער לצורך זה ספציפית לגבי כלבו, היינו היה ער בפועל לסיכון שעלול להישקף ממנו כלפי עוברים ושבים.
הדבר עולה מהמקובץ להלן:

• הנאשם העיד כי אינו יוצא עם הכלב כשאינו קשור ברצועה (שורה 13 לת/3).
הנאשם אישר כי החל להסתובב עם כלבו כשהוא קשור, כשלושה חודשים לפני האירוע, משום ששמע על מקרים שונים שאירעו עם כלבים (שורות 34-35 לת/3 ועמוד 43 לפרוטוקול);

• כשנשאל הנאשם מדוע קרא לכלב כשהוא רץ לעבר משפחתו של ברגר, השיב כי עשה זאת כדי שלא יקרה משהו, שלא יפגע במישהו אחר (עמוד 43 לפרוטוקול).

כאשר הנאשם, המכיר את כלבו המאולף שמעולם לא פגע באיש, היה ער סובייקטיבית לצורך שיהא צמוד אליו, משום שאחרת יתכן שיפגע באחר, קשה לומר שאובייקטיבית לא הייתה קיימת סכנה מסתברת מהכלב.

27. הרשלנות מתגברת שבעתיים לאור ההשתלשלות טרם האירוע:

הכלב רץ לכוון משפחת ברגר, בריצה מהירה מאד (עדות מר ברגר בעמוד 18 לפרוטוקול). הנאשם, מתוך שהיה ער לסכנה, קרא לו ואף הושיב את הכלב לידו, לאחר שכעס עליו (עמוד 36 לפרוטוקול. ספק אם בפועל הדבר מדויק, לאור גרסת ברגר והאישה, אך דברים אלו של הנאשם מלמדים על ראייתו הסובייקטיבית את מידת הסיכון).
מכל מקום, לפחות מרגע זה, כאשר נוכח הנאשם בפועל כי הכלב מתפתה לרוץ לעבר המגיעים לחניה, חייב היה לעזוב כל עיסוקיו, ליטול הכלב בידיו ולהעלותו לביתו כשהוא אוחז בו, ולא לאפשר המצב בו הכלב שוב ייטול חירות לעצמו וירוץ לעבר המשתמשים בחניה, כפי שאירע בפועל (בין שלאחר הריצה לעבר משפחת ברגר חזר הכלב וישב ליד הנאשם, כגרסתו, ובין אם לאו), כשבפעם זו לא יספיק הנאשם לקרוא לכלב, או לא יבחין מיידית בכך שהוא רץ לעבר אחרים.

28. לאור כל האמור לעיל, נהג הנאשם ברשלנות חמורה, לא נקט אמצעי זהירות נאותים ומתחייבים ובשל רשלנותו החמורה קפץ הכלב על המתלונן והפילו אפיים ארצה.

29. לפיכך הנני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, עבירה בניגוד לסעיף 338(א)(6) לחוק העונשין.

ניתנה היום 04 ביוני, 2007 (י"ח בסיון תשס"ז) במעמד הצדדים


לנדמן מוקי, שופט


הסניגור: אני מבקש תסקיר, היות ומדובר ברופא כבן 70 שזו לו העבירה הראשונה, אני מבקש גם לשקול את ביטול ההרשעה.

ב"כ הנאשם: התביעה מודעת לכך שהנאשם הוא אדם נורמטיבי ורופא, אין ספק שכל זה יילקח בחשבון ע"י ביהמ"ש. התביעה תתנגד בשלב זה לתסקיר, שכן מדובר ברשלנות חמורה.
ה ח ל ט ה

1. לבקשת הסנגור, טרם טיעון לעונש ישלח הנאשם לתסקיר שירות מבחן, אשר יבחן את שאלת ביטול ההרשעה.
2. נדחה לקבלת תסקיר, טיעונים לעונש וגמר, ליום 9.12.07 שעה 09:00.
3. כתובתו של הנאשם: בן צבי 1 גבעתיים. טל' 03-5718538.
4. הנאשם מוזהר בחובת התייצבות.
5. נציג שירות המבחן יהיה נוכח בעת הדיון ויביא עמו את תיקו של הנאשם.
6. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לשירות המבחן.

ניתנה היום 04 ביוני, 2007 (י"ח בסיון תשס"ז) במעמד הצדדים



לנדמן מוקי, שופט