לפנינו תביעה של אם כנגד בתה החורגת. התובעת היא אשתו השנייה של אביה של הנתבעת. האב מת, והוריש את כל נכסיו לבתו. התובעת, אשת המנוח, דרשה זכויות בחלק מהעיזבון, מכוח חזקת השיתוף – בשני הבתים שהשאיר המנוח (בחולון ובראשל"צ), ובכספים שהתקבלו ממכירת דירתו השלישית. השופט קיבל את דרישות התובעת, והחיל במקרה זה את חזקת השיתוף.
יש לכם שאלה?
מערכת היחסים של התובעת והמנוח הייתה קשה. המנוח התייחס בצורה מזלזלת ופוגעת לתובעת ולחמשת הילדים שנולדו לו ממנה. בשנות הנישואין האחרונות הוא אף הכניס שתי קרובות משפחה לדירתם המשותפת, כאשר אחת מהן הייתה גם המאהבת שלו. השופט קיבל את גרסת התובעת, כי במהלך חיי הנישואין הם ניהלו משק בית כלכלי משותף.
התובעת צירפה את הכנסותיה לקופתם המשותפת. כמו כן, היא גידלה את הילדים, וניהלה את משק הבית. הנתבעת ניסתה לסתור זאת, אך לא הביאה ראיות מספיקות לדבריה. הנתבעת, שהיא בתו של המנוח מנישואים קודמים, לא גרה מעולם באותו בית ביחד עם התובעת והמנוח. לאחר עשרים ואחת שנות נישואין, נפרדו דרכיהם של התובעת והמנוח.
היחס בין שלום בית להלכת השיתוף
השופט קבע כי במקרה של פסק דין זה, יש להחיל את חזקת השיתוף. הפסיקה צמצמה את הדרישה לשלום בית כתנאי יסודי להחלת חזקת השיתוף. גם במקרה בו החיים היו מלאי מתחים ומריבות, ביהמ"ש יחיל את החזקה, למעט מקרה של קרע או פירוד ממשי. אורח חיים תקין של המשפחה, מספיק על מנת להיכנס בגדר החזקה. הדרישה המרכזית היא מאמץ משותף של שני בני הזוג בקיום התא המשפחתי.
מאמץ משותף לא מחייב השתתפות כלכלית בהכנסות. גם חינוך הילדים וניהול משק הבית מהווה מאמץ משותף. כמו כן, לא נדרש מאמץ שווה, אלא מספיק שכל אחד תרם מעצמו כפי יכולתו שלו. הפסיקה קבעה, כי רישום נכס על שם אחד מבני הזוג לא שולל לחלוטין את חזקת השיתוף בנכס. כל מקרה ייבחן לגופו. יש לבדוק את מועד רכישת הנכס, מקור המימון, יחסי הזוג בזמן הרכישה, ועוד.
לסיכום, חזקת השיתוף הפכה ממודל הסכמי, הנובע מהחלטת הזוג, למודל נורמטיבי, המשקף את הערכים הראויים בעיני בית המשפט, ואת הצורה בה החברה תופסת את התא המשפחתי. חזקת השיתוף הפכה לכלי להגשמת ערכים חברתיים. מהפך זה שהתחולל בתפיסת החזקה, הוביל לביטול ההבחנה בין נכסים משפחתיים לעסקיים, ולביטול הדרישה לכוונת שיתוף ספציפי. על פי המצב כיום, מי שמבקש לטעון שלא היה שיתוף, נושא בנטל הוכחה כבד מאוד.
לאחר שהקדים את ההקדמה הכללית בדבר חזקת השיתוף, עבר השופט לדון בתחולת החזקה על הנכסים נשואי התביעה. לדוגמא, בנוגע לבית בחולון, צוין כי המגרש נקנה לפני הנישואין ובסמוך להם. הוא נקנה מכספי המנוח בלבד. הבית שנבנה על המגרש שימש בית מגורים של הזוג. השופט קבע, כי התובעת הצליחה להוכיח באופן מספק שחלק ממימון המבנה היה מכספים שלה. היא לקחה הלוואה, קיבלה כסף מדודותיה והוסיפה סכום נוסף מחסכונותיה.
הן המגרש והן המבנה, כלולים בגדר הנכסים המשותפים של הזוג. הגישה הרווחת בפסיקה היא, שכאשר מדובר בדירת מגורים, יש להחיל את חזקת השיתוף גם על דירה שנקנתה לפני הנישואין. היחסים ההדדיים בין בני הזוג מלמדים על כוונת שיתוף גם בדירה כזו. אמנם, יש לבדוק כל מקרה לגופו. במקרה שלפנינו, בשנים הראשונות של הנישואין, חיי המשפחה היו תקינים. המנוח ראה בתובעת כשותפתו לחיים. על כן בכל הנוגע לבית זה, שנרכש ונבנה בתחילת חייהם המשותפים, תחול הלכת השיתוף. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה, שלתובעת הייתה גם זיקה כלכלית לבית, על אף שכאמור אין זה תנאי הכרחי.
לתובעת יש מחצית מזכויות הבית בחולון, מכוח חזקת השיתוף. היא לא הצליחה להוכיח בראיות מספיקות כי גם את החצי השני הבטיח המנוח לתת לה. נטל ההוכחה במקרה זה הוא גבוה יותר, שכן היא מבקשת "להוציא ממון" מחזקתו של המנוח, ולא לקבל את מה שמגיע לה על פי דין. השופט הוסיף וציין, כי העובדה שהתובעת לא תבעה את זכויותיה בדירה מייד בהליך הגירושין, אלא רק לאחר מות הבעל, אינה מלמדת על ויתור הזכויות. השיהוי לא נעשה בחוסר תום לב. נקודת השבירה שלה התרחשה, כאשר בצוואתו הוריש המנוח את הבית לביתו ולא לה, ומעשה זה הביא את התובעת לתבוע את זכויותיה. תביעה בגין חזקת השיתוף עומדת לבן הזוג אף לאחר פטירת בן זוגו.
דירות המנוח
הבית בראשון לציון – בית זה נרכש בסוף חיי הנישואין, סמוך למועד שבו עזב המנוח את הבית. עם זאת, קבע השופט, גם על דירה זו תחול חזקת השיתוף. הנתבעת הייתה צריכה להוכיח כי מועד הקרע בין בני הזוג היה לפני מועד רכישת הבית. הבית נרכש מכספי המנוח, ולא מכספי קרובותיו, כפי שטענה הנתבעת. הרישום של הדירה על שם קרובותיו, נועד להבריח אותה מהתובעת. כספים אלו של המנוח, נצברו במהלך חיי הנישואין.
הדירה ביד אליהו – המנוח קיבל את הדירה מעיריית תל אביב, בתמורה לקרקע שהייתה שייכת למשפחה, והועברה לעירייה. הוא היה הבעלים של הקרקע עוד קודם לנישואין, אך קבלת הדירה, בחכירה מעיריית תל אביב, הייתה רק לאחר שנישא לתובעת. התובעת הייתה חתומה אף היא על הסכם החכירה. הנתבעת לא הוכיחה כי כאשר חודש הסכם השכירות בפעמים הבאות, התובעת לא לקחה בו חלק.
לאור האמור, נקבע כי המנוח העניק במתנה לתובעת, זכויות בדירה זו. כוונת השיתוף הייתה אפוא ספציפית ולא רק נורמטיבית. כמו כן, היא גובתה במסמכים לרוב. נקבע כי התובעת תקבל אפוא פסק דין הצהרתי הקובע כי היא זכאית למחצית מהסכום שהתקבל בעקבות מכירת דירה זו. עם זאת, יצוין כי הסכום הוא על פי מה שרשום בחוזה המכירה, ולא כפי שניסתה התובעת לטעון.
ההכרעה
התובעת תירשם כבעלים במחצית הזכויות של הבתים בחולון ובראשון לציון. הנתבעת תעביר לתובעת סכום של כ200,000 שקלים בגין מכירת הדירה ביד אליהו. כמו כן, תשלם הנתבעת את שכר הטרחה של בא כוח התובעת, על סך של 30,000 שקלים.
עודכן ב: 28/02/2012
