תביעת ידועה בציבור למזונות ורכוש

גבר ואישה יכולים להחליט כי הם מעוניינים לחיות ביחד, בשיתוף ובאחווה, וזאת מבלי לבוא בברית הנישואין. על פי החוק בישראל, משק בית משותף וחיי משפחה, גם מחוץ לנישואים, יכולים להיות מוכרים מבחינת שותפות ברכוש וחובות כגון מזונות אישה וילדים. במידה ובני הזוג נפרדים, ייתכן והם ייאלצו להתמודד עם סוגיות אלה בערכאות המשפטיות, כבני זוג נשואים. להלן דוגמא למקרה כאמור.

לפנינו איחוד של כמה תובענות לפסק דין אחד. מדובר בתביעתה של ידועה בציבור כנגד בן זוגה, הנתבע. יצוין כי בני הזוג הוכרו על ידי בית המשפט כידועים בציבור והקשר ביניהם הסתיים זה מכבר. בשתיים מהתביעות, התובעת טענה כי היא זכאית לקבל מזונות ומדור מהנתבע. התביעה השלישית הייתה תביעה רכושית. במסגרתה, התובעת עתרה להכרה בזכויות בדירה של אימו של הנתבע שנפטרה, וזאת מכוח הלכת השיתוף. הנתבעים בתובענה זו הינם הידוע בציבור ואימו המנוחה.

יש לכם שאלה?

פורום ידועים בציבור

פורום הסכם ממון

פורום חלוקת רכוש

פורום זכויות הגבר במשפחה

הידועה בציבור טענה כי הדירה הייתה רשומה באופן פיקטיבי על שם האם, אך בפועל הזכויות בבית היו שלה ושל הנתבע. לפיכך, היא דרשה לקבל מחצית מהדירה מכוח הלכת השיתוף, וכן להורות לנתבע לסלק את השעבוד שנתן לבנק על הבית. בתביעת המזונות דרשה התובעת מזונות בסכום של למעלה מחמישים אלף שקלים למשך כל ימי חייה, או לפחות לתקופה של חמש שנים מיום הפרידה. הנתבע טען לאי זכאות למזונות, מאחר ולא היה הסכם ביניהם המחייב אותו לדאוג לצרכיה.

הדיון המשפטי

תביעת הרכוש
בנוגע לתביעת הרכוש של הידועה בציבור, השופט ציין כי על מנת להוכיח את דרישותיה, היה על התובעת להוכיח שלושה דברים – רישום הבית על שם האם היה פיקטיבי, היא זכאית למחצית מהבית, והיא לא נתנה רשות לרשום שעבוד על הבית.

הרישום הפיקטיבי – ישנה חזקה כי רישום מקרקעין בפנקס מהווה ראייה חותכת לתוכנו. מכאן, התובעת הייתה צריכה להוכיח כי הרישום כוזב. בית המשפט דחה טענותיה. בפסק הדין נקבע כי נתגלו סתירות בדברי התובעת. לדוגמא, בכתב התביעה היא כתבה כי ידעה שהדירה רשומה על שם האם למראית עין, עוד טרם היא והידוע בציבור נפרדו. לטענתה, היא הסכימה לכך מאחר והנתבע אמר לה שהרישום הוא לצורכי מס בלבד, ושבהזדמנות הראשונה הוא יעביר אותו על שמה. לעומת זאת, בחקירה בבית המשפט, התובעת טענה כי עד לפרידה היא כלל לא ידעה על העובדה שהדירה רשומה על שם האם.

בחקירה הנגדית הועלתה גרסה שלישית. על פי גרסה זו, התובעת הסכימה לרשום הערת אזהרה בלבד לטובת האם, ולא לרישום בעלות. סתירות אלו הקשו על מהימנות התובעת בכל הנוגע למניע הרישום הכוזב. התובעת טענה כי הרישום היה פיקטיבי, וזאת לאור העובדה שמימון רכישת הדירה נעשה ע"י הנתבע ולא ע"י אימו. לטענתה, פעולותיהם של הנתבע ואימו לימדו על כך. הידוע בציבור ואימו טענו כי הרכישה והבעלות אכן היו של האם, והבן היה רק שליח שלה. לטענתם, רובו הגדול של הכסף הגיע מהאם ולא מהבן. "אכן, התשלום התבצע דרך חשבון הבנק של הבן ובאמצעות צ'קים ששייכים לו, אך מקור הכסף היה האם", טענו הנתבעים.

השופט קיבל את טענת האם ובנה, ודחה את טענות התובעת. נקבע כי התובעת לא הוכיחה כנדרש את טענתה שהמימון בא בעיקרו מהבן ולא מהאם. הנתבע עצמו הודה שהעביר כספים וצ'קים לצורך רכישת הבית. עם זאת, צ'קים אלו, עליהם התבססה התובעת, לא נגעו ברובם לבית עצמו אלא לעניינים עקיפים (כגון היטל השבחה לעירייה). כמו כן, צוין כי התובעת לא הצליחה לסתור את טענתו של הנתבע כי על מתן צ'קים אלו, החזירה לו אימו כסף אחר.

השופט דחה גם את טענת התובעת כי פעולות הנתבעים לימדו על רישום פיקטיבי. התובעת טענה כי האם לא נכחה בחתימת הסכם הרכישה, לא ידעה על קיומה של משכנתא על הדירה, וככלל – לא הייתה מעורבת בכל הקשור לנכס. הנתבעים טענו כי האם כן הייתה מעורבת, וכי הרכישה נעשתה על ידה כהשקעה מניבה בנכס. לטענתם, הפעולות שעשה הבן היו רק כמיופה כוח מטעם אמו. השופט קבע כי הנתבעים הביאו ראיות אשר הספיקו על מנת להוכיח שהאם כן הייתה מעורבת בענייני הדירה - כגון הסכם השכירות שערכה עם הדיירים, ההחלטה להרוס את הבית ולבנות אחר במקומו, וכן רישומים מעורך הדין שטיפל בעסקה המראים כי היא הייתה צד לעסקת הרכישה.

אכן, חוסר הידיעה של האם בנוגע למשכנתא לא קיבל הסבר ראוי, אך בהצבת הראיות אלו מול אלו, לא הוכיחה התובעת את טענותיה כנדרש. השופט קבע כי הבעלות של האם בבית הייתה אמיתית ולא פיקטיבית. משכך, נקבע כי אין צורך לדון בשני השלבים הנוספים. מעבר לצורך, ציין השופט, "גם אם הייתה התובעת מוכיחה רישום פיקטיבי, לא בטוח שהיא הייתה זוכה בחצי מהזכויות בדירה. הסיבה לכך היא שרכישת הדירה הייתה רק חודש וחצי לאחר התאריך בו החלו להיות ידועים בציבור. ברור אפוא כי מימון הדירה לא נעשה ממאמץ משותף לשניהם".

תביעת המזונות

בעניין תביעת המזונות, מדובר היה בתביעה שלא הייתה מבוססת על הדין האישי (שהרי לא היו נישואין בין הצדדים). דהיינו, מדובר היה בתביעה ל"מזונות אזרחיים". על פי פסיקת בית המשפט העליון, חובת מזונות זו נגזרת מעיקרון תום הלב, היא תלויה בנסיבות ומשתנה ממקרה למקרה. הדבר תלוי בעיקר במידת התלות הכלכלית של אחד מהצדדים בבן זוגו. דהיינו, לא ייתכן כי פירוד הקשר יביא מייד לניתוק כלכלי. דבר זה ימוטט את הצד שהיה התלותי בקשר.

השופט קבע, על פי דברי הנתבע בחקירתו, כי במשך כל תקופת הקשר, הנתבע היה זה שתמך כלכלית בתובעת. התמיכה כללה העברת כספים, מימון בילויים והוצאות שונות, קבלת משכורת מחברה שבבעלות הנתבע, וכן עזרה כספית בכל הנוגע להליך הגירושין מבעלה הקודם. השופט גם קיבל את טענתה של התובעת על כך שבתקופת הקשר היא עלתה ברמת החיים, ונהנתה מאיכות חיים גבוהה.

השופט ציין כי התכחשות הנתבע לתלותה הכלכלית של התובעת בו הייתה נגועה בחוסר תום לב. עם זאת, הידועה בציבור לא טמנה ידה בצלחת. בפסק הדין צוין כי מאחר והתובעת גם עשתה דברים שלא בתום לב, ומאחר והיא זו שהתגוררה בדירתם מהפרידה ועד לפסק הדין, יש לפסוק מזונות קטנים בהרבה ממה שדרשה התובעת. הוא פסק כי הנתבע ישלם לתובעת את הסכום הדרוש לכיסוי עלות השימוש בדירה במשך כל התקופה.