זיכוי מעבירות מס - שימוש וסחר בחשבוניות פקטיביות והעלמת הכנסות

עו"ד גונן קסטנבאום

תפ (י-ם) 2707/04 ‏ ‏ מדינת ישראל נ’ חב’ א.ש. אהרונוב בע"מ
בתי המשפט

מדינת ישראל בעניין:
המאשימה ע"י פרקליטות המדינה

נגד

4. שמעון לוי
הנאשמים ע"י ב"כ עו"ד גונן קסטנבאום

הכרעת דין

6. אישום 5 – התחזות נאשם 4 כמנהל וכעובד החברה

161. אישום זה הוגש כנגד כל הנאשמים ובו נטען כי נאשם 4 הציג עצמו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כמנהל וכעובד החברה בעת שלמעשה הוא לא עבד בה כלל, אך ערך בשמה ומצדה עסקאות. מתוקף זה הוא הוציא חשבוניות מטעמה כנגד תקבולים מלקוחותיה.

חשבוניות ל"טר ארמה" בסך של 184,108 ₪ כולל מע"מ (ת/57) וחשבוניות ל"מנרב" בסך של 686,665 ₪ כולל מע"מ (נספח לת/9), ובסך הכול סך של 870,773 ₪. במקביל אף קיבל סכומים בסך כולל של 572,000 ₪ מנאשמים 1-3 על פי השיטה של פדיון שיקים של ספקים במזומן שתוארה זה מכבר לעיל. לפי הטענה נאשמים 1-3 לא דיווחו לרשויות המס על תשלומים אלו בכוונה לעזור לנאשם 4 להתחמק מתשלום מס. לחילופין נטען, כי ככל שנאשם 4 היה שכיר החברה, נאשמים 1-3 מואשמים בכך שלא ניכו מס שהיה עליהם לנכותו משכרו של נאשם 4, ונאשם 4 מואשם בכך שקיבל הכנסת עבודה ביודעו שלא נוכה ממנה מס. ביצוע העבירות באישום זה יוחסו לנאשמים 2 ו-
69

3 הן באופן אישי בשל השתתפותם הישירה בביצוען והן בשל אחריותם כמנהלים לפי סעיף 224א’ לפקודה ולפי סעיף 119 לחוק. נאשם 4 טען בהגנתו כי הוא עבד כשכיר בחברה וככל שחתם או הנפיק מסמך של החברה הוא עשה כן כשלוחה, על פי הרשאה שניתנה לו.

6.1 ראיות המאשימה

162. להוכחת אישום זה הביאה המאשימה את מר דרור קוזינצקי ומר רמי חלבי עובדי חברת מנרב לבנייה. על פי עדותו של מר קוזינצקי, בשעתו, בזמן הרלוונטי לאישומים, הוא כיהן בתפקיד של מנהל התקשרויות מטעם חברת מנרב והיה זה נאשם 4 שהיה איש הקשר שלו עם החברה (הנאשמת), בין היתר בחתימת חוזה ההתקשרות ביניהם ובעניין התשלום על פיו. מר חלבי, שעבד במשך שתיים עשרה שנה כמנהל פרוייקטים בחברת מנרב, סיפר כי העסיק קבלני משנה וסגר עמם עסקאות להוציא את הפן המשפטי של כתיבת חוזה ההתקשרות שהיה בידי מר קוזיניצקי. במקרה זה הוא סגר את העסקה בין חברת מנרב לבין החברה (ההסכם מיום 9.06.02 הוגש וסומן ת/35) אך לא ערך את ההסכם, שלשיטתו היה ההסכם היחידי ביניהם. הוא לא ראה מי חתם עליו בשם החברה. הוא לא הכיר את נאשמים 2 או 3, אלא רק את נאשם 4, תחילה כברזלן בפרוייקט נתב"ג 2000, ולאחר מכן כאחראי על הפועלים בשטח מטעם החברה. הוא לא ידע מה הקשר של נאשם 4 לחברה. הוא אישר כי מסמכי החברה נבדקו קודם לחתימת החוזה על ידי מחלקת ההתקשרויות של מנרב אך תדפיס בעלי המניות אצל רשם החברות לא נבדק.

163. גם מר בוריס לדרמן, מנהל עבודה בחברת "טר-ארמה", שעבדה גם היא באותה תקופה בפרוייקט נתב"ג, העיד כי הוא עבד מול נאשם 4, שלמרבית הבנתו וידיעתו היה שכיר בחברה, והוא זה שהביא את כל המסמכים המתבקשים והחיוניים לחתימה על חוזה מטעם החברה דוגמת אישור על ניהול ספרים, ניכוי מס במקור ותיק במע"מ. לולא חתימה על חוזה והוצאת חשבונית, לא היה משולם סכום כלשהו תמורת עבודה (חשבוניות החברה לחברת "טר-ארמה" באישור ביצוע העבודה בחתימת ידו של העד הוצגו וסומנו ת/57).

164. נאשם 3 נדרש אף הוא בעדותו לגבי היכרותו עם נאשם 4 והוא סיפר כי הוא הכיר את נאשם 4 שעה שהוא עבד בבניין ונאשם 4 שאל אותו מי האחראי במקום. הוא הוסיף כי לדעתו נאשם 4 היה עובד בחברה, אך הוא לא ידע לומר זאת בוודאות. הוא ציין כי בתקופה מסוימת הוא היה מעביר לנאשם 4 כסף שקיבל עבורו מנאשם 2. עם זאת, מהודעתו של נאשם 3 אודות קשריו עם נאשם 4 עלתה תמונה ברורה יותר (ת/14). הוא סיפר כי נאשם 4 נתקבל לעבודה כסדרן עבודה

70
וכמנהל עבודה בפרוייקט נתב"ג של חברת "מנרב" באישורו של נאשם 2. לנאשם 4 לא הייתה כל סמכות לחתום על הסכמים עם לקוחות, אם כי למעשה הוא קיבל את אישורו של נאשם 2 בעל פה לעשות כן. וכך למעשה חתם עם חברת מנרב בשם החברה על חוזה בנוכחותו ובידיעתו של נאשם 2. הוא עצמו לא נתן לנאשם 4 פנקס חשבוניות של החברה ולא ידע אם אכן היו כאלו בחזקתו. חשבוניות החברה לחברת מנרב לא נכתבו על ידו והוא לא מסרם לנאשם 4, והשקים שקיבל נאשם 4 מחברת מנרב הועברו לנאשם 2 ישירות או באמצעותו. לדבריו עוד, שכרו של נאשם 4 נקבע ושולם על ידי נאשם 2 והיה בסך של 5,000 ₪ לחודש. לאחר מכן חזר בו נאשם 3 ואמר ששכרו של נאשם 4 היה 12,000 ₪ לחודש משום שהוא "מקצוען" בתחום "הברזלנות", דבר שתאם יותר את הסכומים בשבעה שקים שנרשמו לפקודת נאשם 4, ושהוצגו בפניו, והיו לפי מה שסיפר לו נאשם 2, סכומי כסף עבור משכורתו של נאשם 4 וכן שכר לקבלני המשנה. את משכרותו קיבל נאשם 4 באמצעות שקים שנרשמו לפקודתו ושאותם פדה (נאשם 4) ולקח את מלוא תמורתם בסך של 572,000 ₪ (השקים צורפו ל-ת/14).

165. כאמור, גם בחקירתו הנגדית לב"כ נאשם 2 נדרש נאשם 3 להתייחס לקשר של נאשם 4 לחברה (עמ’ 604 לפרוטוקול ואילך), והוא סיפר כי ראה אותו באתרי הבנייה של החברה. הוא העריך כי נאשם 4 עבד בחברה, אך לא ידע לומר באיזו מתכונת, כשכיר או כקבלן, והכחיש את הדברים שנרשמו מפיו בהודעתו מיום 16.06.03 (ת/13) כי הוא קיבל את נאשם 4 לעבודה בחברה וטען כי נאשם 2 הוא זה שקיבל אותו. בהמשך לשאלת ב"כ המאשימה הוא הסביר כי כוונתו הייתה כי הוא רק קיבל אותו לעבודה באתר. כך גם הכחיש כי הציע לנאשם 4 לעבוד בחברה והכחיש גם שאמר בחקירתו כי הוא קיבל את נאשם 4 לעבודה כסדרן עבודה בפרוייקט נתב"ג. הוא הכחיש גם את טענת נאשם 4 כי הוא הלך איתו לחתום על הסכם עם מנרב (ת/35) וגם הכחיש בעדותו את שנכתב מפיו בהודעתו מיום 17.06.03 (ת/14) כי ידע שנאשם 4 קיבל שקים ממנרב. בהמשך טען, כי נאשם 2 הוא זה החתום על ההסכם עם מנרב, והוא עצמו כלל לא היה מעורב בהסכם זה. כך גם, הוא סרב לאשר כי העבודה עם מנרב בוצעה על ידי נאשם 4 וטען שהוא לא יודע פרטים אודות עסקה זו. לעומת זאת בהודעתו מיום 17.06.03 (ת/14, עמ’ 2 שורה 30) ציין כי ידע מה קרה בעסקה עם מנרב, שהשקים הופקדו לחשבון החברה ונאשם 4 פדה את השקים ושלשל את תמורתם לכיסו. נאשם 3 אישר את דבריו בהודעתו כי אין לנאשם 4 זכות חתימה בחברה, אך טען כי ייתכן שנאשם 2 נתן לו בעל פה סמכות לחתום בשם החברה על חוזים מול הלקוחות השונים.


71
166. נאשם 3 גם הכחיש בעדותו בבית המשפט את שאמר בהודעתו כי נאשם 4 עבד בחברה תמורת 5,000 ₪ או 12,000 ₪ בחודש, אך בד בבד חזר בו ואמר כי הוא העביר לו כספים על פי הוראותיו של נאשם 2, שהיה זה שקבע את משכורתו. בהמשך הבהיר כי נאשם 2 אמר לו שמשכורת נאשם 4 הייתה 5,000 ₪, ואם מופיע סכום אחר אזי זה לפי המידע החדש שהוא קיבל מנאשם 2. כשנדרש להודעתו בה לאחר שיצא להפסקה חזר בו ביחס לגובה משכורת נאשם 4 וטען כי היא לא הייתה 5,000 ₪ אלא 12,000 ₪, השיב כי הוא כלל לא ידע מה היה גובה המשכורת וכל המידע שמסר היה על סמך דברים ששמע מנאשם 2. לאור טענתו זו בדבר גובה משכורתו של נאשם 4 הוא נדרש לעובדה שהשקים שנמסרו לנאשם 4 היו על סכומים הגבוהים בעשרות אלפי שקלים מגובה משכורתו (כך בתקופה שבין 16.6.02 לבין 23.10.02 סך השקים שנמסרו לנאשם 4 הגיע לכדי 660,000 ₪). תשובתו הייתה כי הוא חתם על השקים "בלנקו", ונאשם 2 היה זה שמילא את הסכומים בהם, ומאחר והוא עצמו לא היה אחראי על כך הדבר לא הפריע לו. על כל אלו הוא הכחיש גם את טענת נאשם 4 כי הוא אמר לו שהוא הבעלים של החברה ואת טענת נאשם 4 כי הוא הסמיך אותו לחתום בשם החברה. כשנשאל לגבי דבריו של נאשם 4 בהודעתו מיום 27.01.03 (ת/8) כי הוא התלווה אליו לבנק על מנת לפדות שיק, הוא אישר שאכן כך היה וכפי שכבר הסביר, שבתחילה הוא היה פודה את השקים בעצמו אך בהמשך מפאת החשש שלא יסכימו לפדות לו את השקים, הוא נתן את השקים לאחרים לפי ההוראות שקיבל מנאשם 2. עם זאת, בחלוף מספר דקות, במענה לשאלות ב"כ נאשם 4 הוא שב והכחיש כי היה עם נאשם 4 בבנק כדי לפדות שקים (עמ’ 613 לפרוטוקול).

167. בהמשך חקירה זו על ידי ב"כ נאשם 4, נאשם 3 סרב לאשר בצורה חד משמעית שנאשם 4 עבד אצל הנאשמת, אלא רק העריך שכך היה וטען כי הוא עבד בברזל. הוא עומת עם דברים שאמר בעימות שהתקיים בינו לבין נאשם 4 ביום 18.06.03 (ת/21) בו אמר כי נאשם 4 התעניין בעבודה בחברה והוא פנה לנאשם 2 כדי לקבל את אישורו ובהמשך הוא התקבל בחברה כשכיר תמורת 12,000 ₪. תגובתו הייתה כי אכן דברים אלו נאמרו על ידו ואולם הנתונים לא היו ידועים לו באופן אישי והוא קיבל אותם "מהמעביד".

168. באשר להעברת שקים שנמשכו לפקודת חברת מפלמן לנאשם 4, נאשם 3 טען כי ייתכן שנאשם 4 עבד עבור חברת מפלמן, אך לא היה לו הסבר מדוע השיק נרשם על שם נאשם 4 ואילו בהעתק שלו נרשמה חברת מפלמן. בהמשך לכך שוב שינה את גרסתו וטען כי היו מספר פעמים שכן הלך עם נאשם 4 לבנק על מנת לפדות את השקים, ולאחר שהשקים נפדו הוא היה מקבל עודף
72
מנאשם 4 ומעבירו לנאשם 2. זאת, שוב, בניגוד לדברים שאמר בהודעתו מיום 18.06.03 (ת/15, עמ’ 1 שורה 10 ואילך) שלא הוחזרה לו אגורה מפדיית שקים אלו. הוא ציין כי לא נתן פנקס חשבוניות לנאשם 4 והוא לא ידע כיצד הגיעו החשבוניות למנרב.

169. מנגד, נאשם 2 טען, הן בהודעתו (הודעתו מיום 18.06.03 עמוד 2 שורה 19 – ת/5) והן בעדותו בבית המשפט שנאשם 4 כלל לא היה מועסק בחברה, לא כשכיר ולא כקבלן משנה והוא לא הכיר אותו כלל ועיקר. מה גם, לטענתו, נאשם 3 לא היה בר סמכות להאציל מסמכויותיו לאחר. כמו כן, לאור מעורבותו המינורית בניהול החברה לא יכול היה לאשר או לשלול אם נאשם 4 היה שכיר בחברה אם לאו. עם זאת הוא העיד כי עד כמה שידוע לו מבחינה חשבונאית, לא קיבל נאשם 4 משכורת מהחברה והוא לא נתקל בתלוש משכורת שלו (עמ’ 418-419 לפרוטוקול). הואיל אפוא, ולפי גרסתו הוא לא ידע מה קרה בחברה לאמיתו של דבר, הוא נתבקש לאשר שנאשם 4 לא היה שכיר בחברה. ברם, הוא נתקשה לאשר זאת, כיוון שמתן אישור לדבר שכזה, לא עלה בקנה אחד עם עמדתו העקבית כאילו לא ידע מאומה אודות החברה. עם זאת, בתשובה לשאלות בית המשפט הוא השיב בבירור יותר כי נאשם 4 לא היה שכיר בחברה.

170. בחקירתו החוזרת נשאל נאשם 2 אם הוא עומד על דבריו שנאשם 4 לא עבד בחברה והוא עמד איתן בדעתו. במסגרת זו ב"כ נאשם 4 ניסה להעלות סברה כי נאשם 3 פנה לרואה החשבון של החברה וביקש שינפיק תלושי שכר עבור נאשם 4 אך הוא לא אישר זאת. הוא גם היסס לאשר שנאשם 3 העסיק את נאשם 4 כשכיר ללא ידיעתו. כמו כן הוא אישר שאמר בהודעתו שהיו מספר עובדים בחברה שהתחלפו והוא לא ידע מי הם ולא זכר את שמותם או את פניהם. גם את נאשם 4 הוא לא זיהה ולא הכיר מעולם אך טען בעקשנות שעניין זה צריך להיבדק בהנהלת החשבונות, שכן לא ייתכן שהיו עובדים ללא דיווח בהנהלת החשבונות.

6.2 גרסת נאשם 4
171. בהודעתו (ת/8) סיפר נאשם 4 כי הוא כלל לא הכיר את נאשם 2 ולא זכר את פרטי ההתקשרות בינו לבין נאשם 3 שהציג עצמו לפניו כקבלן בניין וכבעלי החברה. הם היו נפגשים לקבלת עבודה ולמתן הוראות לביצועה באתר בנייה בבית שמש וכן במשרדו של נאשם 3 בקראוון באזור הר טוב. הוא עצמו ביצע עבודות באתר הבנייה בנתב"ג לחברת מנרב במשך כשבעה חודשים כשתחתיו עבדו עשרה עובדים של נאשם 3. כן עבד באתר הבניה של חברת שפיר בגדרה למשך כחודש וחצי עם חמישה-ששה עובדים ובפרוייקט חברת "טר-ארמה" ליד נתב"ג למשך ששה
73
חודשים עם ארבעה-חמישה עובדים. הוא עבד בחברה בשכר חודשי משתנה שבין 8,000 לבין 12,000 ₪, וקיבלוֹ במזומן, בין היתר מסכום פריטת שקים לנאשם 3 בבנק דיסקונט שבבית שמש. לטענתו, הוא הוסמך על ידי נאשם 3 לחתום בשמו על חוזים, אך טען כי לא עשה כן וזאת חרף העובדה שהוצג לפניו חוזה עם חברת מנרב עליו הוא חתום. לטענתו, הוא חתם כמנהל בחברה ולא כבעליה, שזהו כאמור נאשם 3. הוא הציג עצמו כמנהל בחברה בפני מר רמי חלבי, מאחר וכנציג החברה הוא ניהל את הפרוייקט בפועל במקום בעוד שנאשם 3 הוא זה שקיבל את העבודה. הוא אישר כי הוציא חשבונית של החברה לחברת מנרב בגין ביצוע העבודה על פי ההסכם, שקיבל אותה מנאשם 3 אך הוא לא זכר מי מילא את הפרטים בחשבונית עצמה. בהמשך חקירתו הוא נמנע מלשתף פעולה כשעומת עם חשבוניות שהוצאו על שם החברה, בין היתר לחברת "טר-ארמה" וכך גם כשעומת עם שקים של החברה שהוצאו לפקודתו בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים. הוא נמנע גם מלשתף פעולה ולהשיב לשאלה אם הוצא לו תלוש משכורת עת עבד בחברה כשכיר. הוא גם סרב לחתום על הודעותיו.

172. בעדותו בית המשפט סיפר נאשם 4 על היכרותו עם נאשם 3. נאשם 3 עבד בענף הבנייה והוא בענף הכלונסאות. הוא פגש אותו באופן אקראי בבית שמש, שם היו לו עובדים. נאשם 3 שאל אותו במה הוא עובד והוא סיפר לו את שעבר עליו ושהוא מובטל. נאשם 3 הציע לו אפוא, לעבוד בחברה. הוא עבד בחברה בשנים 2001 – 2002 ונאשם 3 שכר את שירותיו לעבוד בחברה כמנהל עבודה, זאת לאור היכרותו של נאשם 3 עם כישוריו בענף. הוא הרוויח 8,000 ₪ לחודש, ולעיתים כשהיה לחץ בעבודה, הוא עבד שעות נוספות ומשכורתו הגיע אף לכדי 12,000 ₪. טרם העסקתו הוא התנה עם נאשם 3 כי יקבל את שכרו נטו במזומן, כדי שהוא לא יעוקל במקרה שהוא יקבל את משכורתו בשיק אשר יאלץ להפקידו בחשבון בנק (הוא היה חייב כספים רבים בתיקי הוצל"פ שונים) אך לדבריו, הוא לא העלה בדעתו שהחברה אינה מעבירה את המס בגין משכורתו לרשויות. הוא ביקש את תלושי השכר שלו מנאשם 3 וזה טען בפניו שהם נמצאים אצל רואה החשבון. בחקירתו הנגדית לב"כ נאשם 3 הוא נדרש לדברים שאמר בהודעתו כי אינו יודע מיהו נאשם 3 והשיב כי השאלה שהוא נשאל על ידי החוקר הייתה האם הוא מכיר את נאשם 3 כנוכל וכשקרן או כבחור טוב ועל זה השיב שאינו מכיר אותו ברמה כזו המאפשרת לו ליתן חוות דעת אודותיו. בהמשך לכך הוא גם נדרש לדבריו באותה הודעה כי אינו זוכר כיצד נוצר הקשר שלו עם נאשם 3, בעוד שכיום בחלוף כחמש שנים הוא זוכר זאת היטב. תשובתו הייתה כי זו הייתה התשובה הראשונה שהשיב בחקירה באופן מיידי, אך בחלוף מספר דקות הוא נזכר והפנה לדבריו בהודעה "בטוח נפגשתי עם חילמי (נאשם 3 – ד.מ.) באיזה אתר בנייה" (ת/8, עמ’ 3 שורה 9). הוא שב וחזר
74

על כך שנאשם 3 הסמיך אותו לחתום בשם החברה כמנהל עבודה והוא אינו יודע מדוע נאשם 3 מכחיש עניין זה כיום. את נאשם 2 הוא לא הכיר בשם אך כשנתקל בו בבית המשפט הוא נזכר שהוא ראה אותו מסתובב הרבה עם נאשם 3 באתרי הבנייה. לטענתו של נאשם 2 בחקירתו כמו גם בעדותו בבית המשפט כי הוא אינו מכיר אותו, השיב כי ייתכן והוא אינו זוכר אותו בשם אך ללא ספק נאשם 2 ראה אותו וידע שהוא עובד החברה.

173. לדבריו עוד, הוא תמיד הציג את עצמו כמנהל עבודה בחברה ולא הציג עצמו כבעלים. הוא מעולם לא הוציא חשבוניות של החברה ולא החזיק פנקסי חשבוניות או חותמת של החברה, אך מספר פעמים הוא העביר חשבוניות למנהלי פרוייקטים לפי דרישתו של נאשם 3, מאחר והוא נכח כל יום בשטח ונפגש עם מנהלי הפרוייקטים. במקביל הוא היה מעביר את השיקים לידי נאשם 3. כמנהל עבודה הוא היה אחראי על עובדים ועל העבודה היומיומית בשטח בדרך כלל באתר אחד ואילו נאשם 3 היה אחראי על אתרים רבים והיו לו הרבה מנהלי עבודה. הוא לא ידע לומר בצורה מדויקת מתי הגיע עבודתו בחברה לסיומה. לדבריו, "עבדתי במנרב, עבדתי בטר-ארמה בבית שמש, יום אחד הפסקתי לעבוד", והוא הודיע לנאשם 3 על הפסקת העבודה והפסיק לבוא.

174. באשר לתהליך עריכת החשבון והוצאת החשבוניות מול הלקוחות, הוא סיפר כי הוא כמנהל עבודה היה עורך את החשבון מול מנהל הפרוייקט הספציפי שבו בוצעה עבודה, עורך חישוב כמויות, מפקסס לנאשם 3 את חישוב הכמויות שהם ערכו ואז נאשם 3 או מישהו אחר מטעמו היה שולח חשבונית להנהלת החשבונות של החברה עמה נערכה ההתחשבנות ולאחר שהוכן השיק, הוא או נאשם 3 היו ניגשים לקחת אותו ולתת את חשבונית המקור.

175. הוא נדרש לטענה שנטענה כלפיו בכתב האישום לפיה הוא קיבל מנאשמים 1-3 סך של 572,000 ₪ באמצעות שיקים ללא שדווח עליהם לרשויות המס. תשובתו הייתה כי הוא כרבים אחרים שהעידו לפניו, פרטו לנאשם 3 שיקים על פי בקשתו. נאשם 3 היה מתלווה אליו לבנק, וכשנאשם 3 עמד לידו, הוא או נאשם 3 היו נותנים את השיק לפקידה והיא העבירה להם את תמורתו במזומן. בחקירתו הנגדית לב"כ נאשם 3 הוא חזר שוב ושוב על כך שלא היה קשר בין סיועו לנאשם 3 בפריטת השקים בבנק לבין קבלת המשכורת שלו.

176. באשר לקשר של נאשם 4 לגלינר ולחברת אוריאלי (עליהם ידובר גם להלן במסגרת אישום מס’ 6), הוא סיפר כי הכיר את גלינר דרך אחיו שגם לו יש חברה לקידוחים והוא אף עבד איתו.
75

גלינר שמע שהוא עבד בחברה והציע לו שהחברה תבצע עבורו עבודת ברזלנות. הוא הפגיש בין גלינר לנאשם 3 והם סיכמו ביניהם את פרטי ההתקשרות. הוא ועובדיו של נאשם 3 ביצעו את העבודה בשטח. לאחר מכן הוא הכיר לנאשם 3 את בוריס מחברת טר-ארמה שזו חברה שחברת אוריאלי וגלינר עבדו אצלה כקבלני משנה. לקראת סוף העבודה אוריאלי וגלינר הפסיקו לעבוד והחברה עבדה ישירות מול טר-ארמה.

177. במהלך התקופה בה החברה עבדה מול טר-ארמה, גלינר אמר לו שהם מחפשים קבלן לביצוע עבודות קבלנות, ובדרך זו הוא התוודע לחברת מנרב ולרמי חלבי שהיה מנהל הפרוייקט. הוא התקשר לנאשם 3 והכיר לו את רמי חלבי והם ניהלו ביניהם משא ומתן לצורך התקשרות. לאחר מכן, הוא ונאשם 3 נסעו למשרדים של מנרב באשדוד, נאשם 3 ביקש ממנו להעלות למשרד את החוזה, הוא חתם עליו כמנהל עבודה וירד עם ההסכם, נתן אותו לנאשם 3 והוא החזיר לו אותו כעבור יום או יומיים חתום עם חתימה וחותמת של החברה. כשנשאל מדוע בהודעתו מיום 27.01.03 (ת/8) אמר שנאשם 3 חתם על ההסכם ברכב בנוכחותו, השיב כי ברכב הוא אך הטביע על ההסכם את חותמת החברה, והחתימה הגיעה כעבור מספר ימים. לשאלת ב"כ נאשם 3 מדוע לא לקח על עצמו את העבודה שנתבקשה על ידי מנרב והעדיף להעבירה לנאשמת באמצעות נאשם 3, השיב כי הוא היה מובטל ומשהחל לעבוד אצל הנאשמת הוא לא עבד באופן פרטי ועצמאי. למעט מקרה זה בו חתם על ההסכם עם מנרב לאחר שפרטיו סוכמו בין מר חלבי לנאשם 3 ובהתאם לרצונו של מר חלבי לקבל כתובת לפניות, הוא לא חתם על חוזים אחרים של החברה. למעשה, גם במקרה של מנרב הוא לא הבין את משמעות החתימה באותו שלב.

178. בחקירתו הנגדית נדרש בשנית לטענתו כי לא היה זה הוא אלא נאשם 3 שערך את ההסכם עם מנרב. הוא שב וטען כי טרם עלייתו למשרדי חברת מנרב, הוא לא ראה את ההסכם והוא חתם עליו כמנהל עבודה לפי בקשתו של נאשם 3. משכך, הוא נדרש לתת הסבר כיצד דווקא כתובת דירתו הפרטית ברח’ גניחובסקי 24 בבני ברק היא זו הרשומה בהסכם עם מנרב. תשובתו הייתה כי כנראה מר חלבי התבלבל ובדיקה קלה במסמכי החברה הייתה מעמידה אותו על טעותו. הוא כאמור חתם כמנהל עבודה על מנת שתהיה למר חלבי איש קשר מטעם החברה במקום שיוכל לפנות אליו במקרה של בעיות ובמסגרת זו גם נמסרה לו כתובתו הפרטית. כנגד טענת ב"כ המאשימה כיצד ייתכן שחברה רצינית כמנרב תרשום בהסכם שהיא חותמת עליו את כתובתו של מנהל העבודה דווקא, הוא חזר על עמדתו כי הכוונה בהכנסת שמו הייתה אך שיהיה מישהו בשטח מטעם החברה שניתן יהיה לפנות אליו לעת צרה, אך היה ברור לכולם שהוא אינו בעליה של החברה. הוא הוסיף כי
76
טענתו של מר חלבי היא אבסורדית, שכן מצד שני חלבי טען בצדק, שטרם תחילת עבודה מול ספק, ישנה חובה לראות את ניהול הספרים שלו ושאר המסמכים הרלוונטיים. לכן, בנקל הוא יכול היה ללמוד מהמסמכים ברשם החברות כי נאשם 4 אינו נמנה על בעלי החברה ומנהליה.

6.3 הערכת העדויות והכרעה
179. לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו של נאשם 4 שטען כאמור, כי עבד כמנהל עבודה שכיר בחברה, ולא כמנהלה. אין מחלוקת כי החברות "מנרב" ו"טר-ארמה" העבירו שיקים לחברה, והטענה כאילו הדבר נעשה רק למראית עין, כשנאשם 4 קיבל את הכסף לכיסו באמצעות שיקים של החברה לא הוכחה. אכן, שיקים של החברה נמשכו לפקודת נאשם 4, אך אני מבכר את עדותו של נאשם 4 בעניין זה כי הוא היה אחד מני רבים שפדו שיקים של החברה לבקשת נאשם 3 והוא מסר את תמורתם לנאשם 3, על פני עדותו של נאשם 3 כי במקרה זה, בניגוד לרבים אחרים, נאשם 4 נטל את הכסף לכיסו. גם לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו של נאשם 4 כי הוא הציג עצמו כמנהל עבודה שכיר בחברה בפני הקבלנים מולם עבדה החברה ועימם בא במגע. גם אין קושי משמעותי להעדיף את גרסתו של נאשם 4 על פני גרסתם של נאשמים 2 ו-3, שהאמת משניהם והלאה וכל רצונם היה להתנער באופן עקבי מכל אחריות על שנעשה בחברה. עדותם של שני אלו ניתנה גם כשבראש מעייניהם דאגתם לעצמם והשלכת האחריות לכל מה שנעשה בחברה מכל אחד מהם לכתפו של חברו. לכן, כל אחד מהם הטיל על חברו את הידיעה באשר למצב העסקתו של נאשם 4 בחברה. למעשה, גם מר חלבי הודה כי לא ראה מי חתם בשם הנאשמת על ההסכם שהוא עצמו ערך עמה. הוא אכן טען כי לא הכיר את נאשם 2 או 3 אלא רק את נאשם 4, אך הוא לא ידע לומר מה הקשר של נאשם 4 לחברה ואף טען כי הכיר את נאשם 4 כאחראי על הפועלים בשטח מטעם החברה. בנסיבות אלו די ברור שלא ניתן לומר שנאשם 4 הציג עצמו בפניו כבעל החברה. גם מר קוזינצקי טען רק כי נאשם 4 היה איש הקשר שלו עם החברה אך לא העיד במפורש כי נאשם 4 הציג עצמו בפניו כבעלי החברה. גם מר לדרמן, שעבד גם הוא מול נאשם 4 טען אמנם כי למרבית הבנתו וידיעתו נאשם 4 היה שכיר בחברה. הוא אמנם ציין כי נאשם 4 היה זה שהביא לו את כל המסמכים המתבקשים והחיוניים לחתימה על חוזה מטעם החברה דוגמת אישור על ניהול ספרים, ניכוי מס במקור ותיק במע"מ, אך בכך אין כדי ללמד שנאשם 4 הציג עצמו כבעליה של החברה, בוודאי לא במקום בו מר לדרמן עצמו סיפר כי היה אך מנהל עבודה בחברת טר-ארמה ואף על פי כן הוא היה מעורב בהעברת המסמכים בין חברת טר-ארמה לחברה ותהליך החתימה על החוזים.


77
180. אכן נאשם 4 לא הביא כל ראיה בכתב על כך שהוא עבד כשכיר בחברה, ולשאלת ב"כ המאשימה בחקירתו הנגדית הוא גם הודה כי אינו זוכר אם יש בידו כיום מסמך כלשהו שיש בו כדי לאשש את עובדת היותו שכיר בחברה (עמ’ 655 לפרוטוקול שורה 1). נכון גם שהוא לא ידע להסביר את נסיבות סיום העסקתו בחברה (עמ’ 648 לפרוטוקול). ברם, נדמה כי אין בכל אלו כדי לקעקע את גרסתו. די ברור גם כי אין בתגובתו של נאשם 4 שאמר בהודעתו ברשויות ביום 27.01.03 (ת/8) כי הוא אינו מלשין, כדי ללמד דבר.

181. אכן, ב"כ המאשימה טען בסיכומיו כי העובדה שחרף העסקתו כשנתיים בחברה לפי טענתו, הפרוייקטים היחידים אותם זכר היו "מנרב" ו"טר-ארמה" מלמדת כי אין אמת בטענתו. ואולם למעשה בחקירתו ציין נאשם 4 כי מלבד שני פרוייקטים אלו הוא עבד בעוד מספר מקומות בבית שמש שאינם זכורים לו כיום (עמ’ 652 לפרוטוקול שורה 19, וראה גם הודעתו מיום 27.1.03 [ת/8], עמוד 3).

182. יש גם רגליים לגרסתו של נאשם 4 באשר לחתימתו על החוזה של החברה עם מנרב לפיה הוא חתם על ההסכם כמנהל עבודה לפי בקשתו של מר חלבי, על מנת שיהיה לו נציג זמין מטעם החברה. העובדה שכתובתו הפרטית היא זו הרשומה בחוזה אין בה כדי ללמד דווקא כי הוא הציג עצמו כבעלי החברה ויש לא מעט היגיון בטענתו, כי עובדה זו דווקא מלמדת כי למר חלבי היה חשוב לרשום כתובת של אדם מטעם החברה אליו יוכל לפנות ולאו דווקא את הכתובת הרשמית של החברה. בהקשר זה יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ נאשם 3 בסיכומיו כאילו נאשם 4 טען שעל ההסכם הוטבעה חותמת החברה בלבד והוא לא נחתם בחתימה ידנית של מי מבעליה. עיון בפרוטוקול מעדותו של נאשם 4 (עמ’ 639) מלמד כי הוא ציין במפורש שנאשם 3 הביא לו את המסמך חתום בחלוף מספר ימים בחתימה ידנית בנוסף לחותמת החברה.

183. גם אין למצוא חיזוק לעמדת המאשימה מתוך כך שנאשם 4 ערך את ההתחשבנות עם מנרב, או נתן לה את החשבוניות של הנאשמת. הרי גם לשיטת נאשם 4 הוא כיהן כמנהל העבודה בשטח שעה שאת החשבוניות עצמן הוא קיבל מנאשם 3, כאמור. באותו אופן גם לא מצאתי תימוכין לגרסת המאשימה בעסקת טר-ארמה, שכן גם ההתקשרות של חברה זו עם הנאשמת, נעשתה באמצעות נאשם 4 לא כמנהל של הנאשמת, אלא בשל היותו בעל מקצוע מוערך ומוכר שעבד כשכיר אצלה. לא נמצא בראיות שהוגשו או בעדויות שהושמעו בבית המשפט כל דבר הסותר מסקנה זו.

78

184. אכן מעדותו של נאשם 2 עלה כי נאשם 4 כלל לא היה מועסק בחברה, לא כשכיר ולא כקבלן משנה והוא אף טען כי כלל לא הכיר אותו. הוא גם העיד כאמור, כי עד כמה שידוע לו מבחינה חשבונאית לא קיבל נאשם 4 משכורת מהחברה והוא לא נתקל בתלוש משכורת שלו. ברם, עדותו זאת נסתרת מעדויותיהם של מר קוזינצקי, מר חלבי, מר לדרמן ונאשמים 3 ו-4 לפיהם נאשם 4 היה לכל הפחות עובד החברה, ודי ברור כי עדותו של נאשם 2 נועדה כאמור, אך כדי לשמר את המצג, הקבוע שלו, יש לומר, כאילו לא היה לו יד ורגל בניהול החברה, וממילא אין לתת לה משמעות של ממש.

185. ובשולי הדברים בעניין זה יצויין כי צודק ב"כ נאשם 4 בטענתו כי אין למצוא חיזוק לעמדת המאשימה בעדותו של אלעד שמביק אשר טען כי אינו יודע אם נאשם 4 היה עובד של החברה. הטעם לכך הוא שהחברה עבדה במספר פרייקטים במקביל ואין זה מפליא שלא כל העובדים הכירו זה את זה, וודאי לא את תנאי העסקתם של חבריהם והסכמי השכר שלהם עם החברה.

186. עוד נטען על ידי ב"כ המאשימה בסיכומיו כי יש לזקוף לחובתו של נאשם 4 את העובדה שבשלב מסויים בחקירתו הוא בחר לשתוק ולא לשתף פעולה עם חוקריו. ואולם, נאשם 4 הסביר בעדותו כי בתחילת החקירה הוא ענה בצורה מפורטת על כל שאלה שנשאל, אך כאשר החוקר החל לשאול אותו "עשרים פעם" את אותה שאלה, הוא ענה לו את אותה תשובה. החוקר כעס עליו, דפק על השולחן ואמר לו שישים אותו עשר שנים בבית סוהר. הדבר הכעיס אותו ובתגובה הוא החליט להפסיק לשתף פעולה. אכן, יש רגליים לסברת ב"כ המאשימה שקיימת בעייה באימוץ גרסה זו מפני שנאשם 4 לא התריע על התנהגות החוקר בזמן אמת, על אף שהיה מיוצג, והוא גם נמנע מלחקור את החוקר על עניין זה בבית המשפט, אך אינני רואה בבעייתיות זו כמקור לדחות מכל וכל את גרסתו של נאשם 4.

187. בשולי עניין זה יצויין כי בכל מקרה העובדה שהמאשימה לא ערכה עימות בין נאשם 4 לבן נאשם 2, אין בה כדי להוביל לזיכוים של מי מהנאשמים כטענת ב"כ נאשם 3 בסיכומיו, הן משום שלא קיימת חובה לעריכת עימות בכל חקירה ואין לראות בכך מחדל חקירתי (ראה ע"פ (מחוזי-ת"א) 70343/05 ח’ ח’ נ’ מדינת ישראל; ע"פ (מחוזי-ת"א) 71538/04 א’ ד’ נ’ מדינת ישראל, פורסמו במאגרים), והן משום שלא ברור כיצד עימות שכזה, בו כל אחד ניסה להסיר את האחריות ממנו ולהטילה על חבירו, היה מועיל למי מהנאשמים.

79

188. ובאשר לשכרו של נאשם 4. אכן בעדותו נאשם 3 טען כי את משכרותו קיבל נאשם 4 באמצעות שקים שנרשמו לפקודתו ושאותם פדה (נאשם 4) ולקח את מלוא תמורתם בסך 572,000 ₪. ברם, קשה לתת משקל של ממש לעדותו של נאשם 3 גם בעניין זה. די ברור כי רוב עדותו של נאשם 3, גם בעניין זה, חטאה לאמת ולא תאמה את העבודות לאשורן, שעה שדי ברור שהתקשרותו של נאשם 4 עם החברה נעשה אך באמצעותו, וכפי שעלה גם מחקירתו של נאשם 3 עצמו ברשויות. יש גם לדחות את טענתו של נאשם 3 מהטעם שהוא בעל אינטרס מובהק להעליל על נאשם 4 שהוא נטל את הכספים לעצמו, מפני שבכך הוא מקטין באופן משמעותי חלק מהאשמה המיוחסת לו. עם זאת יצוין, כי גם נאשם 3 אישר כי נאשם 4 לא היה מבעליה של החברה ונאשם 4 אך היה שליח להעברת מסמכים ושיקים בין החברה לבין מנרב.

189. לא השתכנעתי אפוא, כי גובה שכרו של נאשם 4 היה מעל 12,000 ₪ וכי הסך של 572,000 ₪ אותו פרט בבנק דיסקונט בבית שמש לא היה כחלק ממעשה המרמה של הנאשמים 2-3 בפריטת השקים כפי שתואר לעיל, ולא חלק ממשכורתו של נאשם 4. יש גם רגליים לסברתו של נאשם 4 כי התנה עם נאשם 3 כי יקבל את שכרו נטו במזומן, כדי להימנע מעיקולים.

190. גם לא השתכנעתי כי נאשם 4 ידע כי החברה אינה מנכה מס במקור משכרו או כי הוא עצם את עיניו נוכח עובדה זו. סעיף 218 לפקודה הקובע עבירה של אי ניכוי מס גם לגבי "מי שקיבל הכנסת עבודה... ביודעו שלא נוכה ממנה מס" דורש יסוד נפשי ברמה של "ידיעה" המתפרש לפי סעיף 90א(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א) לאותו חוק. ייתכן אמנם כי במקרה בו אדם קיבל חלק משכרו בשיק וחלק אחר במזומן, חזקה עליו שהוא ידע, או לכל הפחות היה עליו לחשוד שההכנסה המשולמת לו במזומן בנפרד מהמשכורת הגלויה בשיק, היא הכנסה שלא עוברת את רישומי המעביד וממילא אין משולם עליה מס (ראה ע"פ (מחוזי-ת"א) 452/97 בן מרדכי נ’ מדינת ישראל, פורסם במאגרים). ברם, במקרה זה כל משכורתו של נאשם 4 נתקבלה במזומן וזאת על פי בקשתו כדי למנוע את עיקולה על ידי נושיו, ובנסיבות אלו, על אף שהוא לא קיבל תלושי משכורת מהחברה חרף בקשתו, אין בכך כדי ללמד כי היה עליו להעלות בדעתו כי החברה אינה מעבירה את המס בגין משכורתו לרשויות.

191. בשולי הדברים אציין על אף שלנוכח התוצאה אין צורך לעשות כן, כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ נאשם 4 כי נאשם 4 הופלא לרעה לעומת האחרים אשר פרטו את השקים עבור הנשמים
80
מבלי שהוגש נגדם כתב אישום. הטעם לכך פשוט מפני שלפי הודאתו נאשם 4 עבד כשכיר בחברה, והיה חשד, כאמור, שאת הכספים שהוא קיבל מאת נאשם 3, הוא קיבל כשכר עבודה. זאת, לעומת פורטי השקים האחרים אשר לא עבדו אצל הנאשמת ולא הועלה כנגדם כל חשד, כאמור.

192. אני מזכה אפוא, את נאשם 4 מאישום זה ואת נאשמים 1-3 מאישום בעבירה של פעולה במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס לפי סעיף 119 לחוק, שכן הוכח שנאשם 4 היה שכיר בחברה והעסקאות עם "מנרב" ו"טר-ארמה" נעשו עם החברה ולא עם נאשם 4. עם זאת, אני מרשיע את נאשמים 1-3 בעבירה של אי ניכוי מס במקור בגין משכורתו של נאשם 4, עבירה לפי סעיף 218 לפקודה ולנאשמים 2-3 גם לפי סעיף 224א לפקודה בשל אחריותם כמנהלים בחברה. לכן, גם אם אקבל כעובדה שנאשם 2 לא הכיר כלל את נאשם 4 באופן אישי, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות למחדל זה בהיותו מנהל פעיל בחברה, כאמור.

7. אישום 6 - הוצאת חשבוניות פיקטיביות למר גלינר ולחברת אוריאלי ושות’ ע"י נאשם 4
7.1. המסכת הראייתית
193. על פי האמור באישום זה העביר נאשם 4 בשנת 2002 למר גדעון גלינר ולחברת אוריאלי ושות’ חשבוניות מס על שם החברה בסך של 127,360 ₪ חרף העובדה שנאשם 4 או החברה לא ביצעו כל עבודה עבורם. במעשיו אלו נטען כי נאשם 4 הוציא חשבוניות מבלי שהיה זכאי לעשות כן במטרה לסייע למר גלינר ולחברת אוריאלי ושות’ להתחמק מתשלום מיסים.

194. המאשימה תמכה אישום זה בהודעתו של מר אורי אוריאלי, בעל חברת אוריאלי ושות’ במלואה (99%) משנת 1983. הוא נחקר על הודעתו (ת/37) בבית המשפט בחקירה נגדית. כפי העולה מהודעתו זו הוא נחלץ לעזרתו של גיסו מר גדעון גלינר (להלן: "גלינר") עת כשל עסקו של זה והוא העסיקו תחתיו כמנהל פרוייקט כלונסאות. שכרו של גלינר נקבע על בסיס אחוזים מהרווחים, וחלקו (המינימאלי) היה משולם בתלוש, בעוד היתרה באמצעות החברה (הנאשמת). דהיינו, הוא שילם לחברה בשיק וקיבל על כך חשבונית שעה שהחברה לא ביצעה עבורו כל עבודה. החברה מנגד שילמה את שכרו של גלינר. באופן זה הוסתר תשלום שכרו של גלינר מרשויות המס בשל הקשיים הכלכליים שהיה נתון בהן. יתר על כן, הוא העיד שהוא אינו מכיר איש מהחברה,

81
ואילו את נאשם 4 הוא הכיר באופן שטחי מאחר שזה עבד באותו פרוייקט של חברת מנרב שבה עבד גלינר. כנגדו וכנגד גלינר לא הוגש כתב אישום.

195. הובאה גם הודעתו של גלינר בחקירתו ברשויות המס (ת/53 ו-ת/54) והוא העיד גם בבית המשפט. בחקירתו הראשונה ברשויות המס טען גלינר כי עבור חשבוניות המס שקיבל מהחברה באמצעות נאשם 4 בוצעה עבודה של החברה. ברם, בהודעתו השנייה כעבור שבוע, שנמסרה מיוזמתו שלו, חזר בו מההודעה הראשונה וסיפר כי למעשה לא עמדה מאחורי החשבוניות הללו כל עבודה של החברה וכי הם נתנו אך במטרה לסייע לו לקבל את שכרו עבור עבודתו שלו מבלי להשאיר רושם נוכח קשייו הכלכליים. בתמורה להוצאת חשבונית ניתנו שני שקים לידי נאשם 4 כשהאחד ללא המע"מ והשני רק בגובה המע"מ. מהחברה הוא קיבל שיק בניכוי אחוז מסוים (עמלה) וזאת כאמור, כשכרו על עבודתו. גם לדבריו, נאשם 4 לא היה עובד של החברה והם עבדו יחד באותו הפרוייקט אך בעבודות שונות, והוא נרתם לעזרתו נוכח היכרותם בעבר. עם זאת הוא לא ידע בוודאות מה הקשר של נאשם 4 עם החברה. הוא התקשה לאמוד את שיעור התמורה שקיבל בסופו של יום עבור החשבוניות וכן את שיעור אחוז העמלה שלקחה החברה עבור סיועהּ זה. הוא הכחיש בתוקף את האפשרות שהוצגה בפניו, לפיה השינוי בגרסתו בפני הרשויות, כמו גם העובדה שהוא שב מיוזמתו לרשויות וסיפר כי מה שטען תחילה כאילו החברה ביצעה עבודות עבור חברת אוריאלי ושות’ אינה נכונה, והאמת היא שהחשבוניות שהוצאו על ידי החברה נועדו אך להסדרת שכרו – באה לאחר שהוא סיכם עם מר אוריאלי שהוא ייקח את האשמה על עצמו. הוא התעקש כי בחקירתו הראשונה הדבר נפל עליו באופן פתאומי ולכן באופן טבעי ניסה להסיר ממנו חשד כלשהו לביצוע עבירה פלילית והמציא גרסה לפיה החברה סיפקה עבודות לחברת אוריאלי ושות’. ברם, לאחר החקירה כשחשב על הדבר עם עצמו, והמצפון שלו הציק לו על כך שלא סיפר את האמת, שב מיוזמתו לרשויות על מנת למסור את הגרסה האמיתית. בעניין זה אגב, נאשם 3 טען בהודעתו כי חשבוניות החברה לחברת אוריאלי ושות’ בע"מ לא נכתבו על ידו והוא גם לא מסרם לנאשם 4.

196. לעומת גרסתם של אוריאלי וגלינר, נאשם 4 סיפר בעדותו כאמור, כי הכיר את גלינר דרך אחיו שגם לו יש חברה לקידוחים והוא אף עבד איתו. גלינר שמע שהוא עבד בחברה והציע לו שהחברה תבצע עבורם עבודת ברזלנות. הוא הפגיש בין גלינר לנאשם 3 והם סיכמו ביניהם את פרטי ההתקשרות. הוא ועובדיו של נאשם 3 ביצעו את העבודה בשטח. בהמשך הוא הכיר לנאשם 3 את בוריס מחברת טר-ארמה שחברת אוריאלי וגלינר עבדו אצלה כקבלני משנה. לדבריו, החברה עבדה עם חברת אוריאלי ועם גלינר במספר אתרים. עוד סיפר כי פעם אחת נאשם 3 ביקש ממנו

82

להעביר מעטפה שהוא ציין בפניו כי יש בה מספר חשבוניות עבור עבודה באתר שלא הוא ניהל, וביקש ממנו למסור אותה לגלינר. הוא נתן את המעטפה לגלינר וזה העביר לו בחלוף מספר ימים שיק על סך למעלה מ-100,000 ₪ אותו הוא מסר לנאשם 3. הוא ציין כי במשך כל עבודתו כמנהל עבודה הוא העביר מעטפות רבות למנהלי הפרוייקטים ומעולם לא חשב שהוא עושה משהו לא תקין. על טענתו של גלינר כי הוא זה שהוציא חשבוניות של הנאשמת, השיב כי גלינר "שקרן באופן כללי" וכי גם במקרה זה הוא שיקר במצח נחושה כשכל מטרתו הייתה להגן על גיסו שהוא הבעלים של חברת אוריאלי. כך גם טען שגלינר וגיסו תיאמו עמדות ולאחר מכן גלינר ביקש להיחקר פעם שנייה ברשויות ושינה את גרסתו. בחקירתו הנגדית לב"כ המאשימה הוא נדרש לגרסתו של גלינר שסיפר שהיה מביא לו שיקים נפרדים, שיק אחד על הסכום עצמו ושיק אחד על המע"מ. תשובתו הייתה כי אין לו מושג מה גלינר הביא לו, מאחר והוא היה מעביר את המעטפות כמות שהן מגלינר לנאשם 3 ובחזרה. כמו כן, כסף מזומן עבר מנאשם 3 לגלינר באופן ישיר ולא באמצעותו.

7.2 הערכת הראיות והכרעה

197. ראשית ייאמר כי עדותם של אוריאלי וגלינר הם למעשה עדות של שותף לעבירה כמשמעותו בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ומשכך הן טעונות דבר לחיזוקן. אכן, שתי העדויות יכולות באופן עקרוני לחזק האחת את רעותה, גם כשמדובר בשתי עדויות של עדי מדינה שאז נדרשת תוספת בדרגת סיוע (ראה למשל, ע"פ 765/84 ירון יוסף נ’ מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 673, 676; ע"פ 685/05 דרעי נ’ מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ע"פ 804/95 גרינברג נ’ מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200; ד"נ 25/80 קטאשווילי נ’ מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 457). ואולם במקרה שכזה שמדובר בעדויות של שני שותפים, מלבד השאלות הרגילות שעל בית המשפט לשאול את עצמו במקרה של עדות שותף לעבירה, ביניהן: האם מנסה השותף לפטור עצמו מן האחריות לעבירה על ידי עדותו או להפחית מחומרתה; האם הוא מצפה להקלה בעונשו בעת משפטו או לחיסיון, למחילה או לחנינה; האם אין העד מנסה להטיל את האשמה על הנאשם כדי להסיר תשומת הלב מן המבצעים האמיתיים של העבירה וכיוצ"ב, על בית המשפט גם לפנות בראש ובראשונה אל הקשר שבין שני השותפים, אשר בעדויותיהם מבקשת המאשימה לראות חיזוק הדדי, כדי לבחון אם לשניהם קיימת מטרה משותפת היכולה למצוא ביטויה בכך שירקמו בצוותא מזימה כדי להעליל על הנאשם, או אם יש בעדות, בשל מכלול הנתונים העולים מתוכה, כדי להצביע על כך ששני השותפים לא נדברו זה עם זה, ומדובר על עדות בעלת כוח שכנוע עצמאי (ראה ע"פ 85/80 קטאשווילי נ’ מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(4) 57, 70).

83
198. כאמור, בחקירתו הראשונה של גלינר מיום 4.12.02 (ת/53) הוא טען כי כן התקיים קשר עסקי בין חברת אוריאלי לבין הנאשמת ורק ביום 12.12.02 כשנחקר בשנית לבקשתו (ת/54), טען כי הנאשמת לא ביצעה דבר כנגד החשבוניות וכי נאשם 4 הוא זה שסיפק את חשבוניות. גלינר אמנם הסביר בעדותו כאמור, כי כליותיו ייסרוהו ולכן שב להיחקר ולתקן את גרסתו, אך בד בבד לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הן גלינר והן אוריאלי אישרו בעדותם בבית המשפט כי נפגשו לאחר חקירותיהם, דיווחו עליהן האחד לרעהו והחליפו ביניהם מידע (גלינר בעמ’ 173 לפרוטוקול שורה 6 ואוריאלי בעמ’ 158 שורה 17).

199. צודק גם ב"כ נאשם 4 בסיכומיו כי יש להטיל בספק את מהימנותו של אוריאלי אשר טען שהנאשמת, כמי שעוסקת באספקת כוח אדם סיפקה לו את גלינר, זאת כאשר אוריאלי וגלינר הם גיסים המכירים זה את זה במשך עשרות שנים ולא היה כל צורך בתיווך ביניהם. גם תמוהה העבודה כי אם כל רצונו של גלינר היה לומר את כל האמת בפרשה, כשנשאל בבית המשפט אודות התמורה שקביל בגין החשבונית השיב כי אינו זוכר. זאת על אף, שכל העסקה הפיקטיבית בוצעה רק לשם קבלת תמורה זו. זאת ועוד, גם לא עלה מהעדויות שהיה לנאשם 4 כל אינטרס שעמד בבסיס הסכמתו לשמש כמתווך בין מעבידו, נאשמת 1 לבין גלינר ואוריאלי. גם צודק ב"כ נאשם 4 בסיכומיו כי גלינר לא ציין בעדותו כי נאשם 4 קיבל תמורה כלשהי עבור התיווך ונאשם 4 גם לא הואשם כי קיבל תמורה שכזו.

200. על כל אלו ייאמר כי יש גם צדק של ממש בטענת ב"כ נאשם 4 כי קיימת אפליה העולה כדי הגנה מן הצדק בעובדה שהוגש כתב אישום כנגד נאשם 4 באישום זה בעבירה של סיוע למר גלינר ולחברת אוריאלי להתחמק מתשלום מיסים באמצעות הנפקת חשבוניות פיקטיביות, כשכנגד גלינר ואוריאלי, להם סייע נאשם 4 לפי הטענה, לא הוגש כתב אישום חרף הודאתם המפורשת בביצוע העבירות. החלטה המתקבלת על ידי רשויות התביעה לעניין העמדה לדין ראוי לה שתתקבל מתוך שוויון וזאת על מנת לשמר את אמון הציבור בהליך הפלילי כהליך הוגן המיועד לעשות צדק (ראה אך למשל, בג"ץ 6396/96 זקין נ’ ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305; בג"ץ 935/89 גנור נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 506). אכן, לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני אנשים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. שקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה באשר להגשת כתב אישום. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית (ע"פ 3215/07 פלוני נ’ מדינת ישראל; ע"פ 37/07 פרג נ’ מדינת ישראל, פורסמו במאגרים). אולם, משהראה נאשם כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם

84
רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום וכי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים, לא יכולה המאשימה לפטור עצמה בלא כלום. במקרה זה, ב"כ המאשימה לא הצביע על אף מאפיין שיש בו כדי לאבחן את נאשם 4 מגלינר ומאוריאלי ולהצדיק את ההחלטה להעמיד דווקא אותו לדין כמי שאך סייע להם להתחמק מתשלום מס. אכן, לא הוכח ואף לא נטען כי המאשימה פעלה ממניעים זדוניים. ברם, כיום בהתאם להלכת בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ, פ"ד נט(6), 776) על מנת להחיל את טענת ההגנה מן הצדק, אין עוד הכרח להצביע על התנהגות מתעמרת ושערוריתית מצד הרשות ואף לא על התנהגות זדונית או מכוונת מצדה, וטענת הגנה מן הצדק יכולה שתתייחס לרשלנותן של הרשויות או אף לנסיבות שאינן תלויות בהן כל עיקר "אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות" (וראה גם ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ’ מדינת ישראל, פורסם במאגרים). נדמה אפוא, כי במקרה זה תחושת הצדק מחייבת את המסקנה כי בשעה שמייחסים לנאשם ביצוע עבירה של סיוע לאחר להתחמק מתשלום מס, יוגש כתב אישום, ביחד או בנפרד, גם כנגד מי שנעזר בסיועו של הנאשם כדי להתחמק מאותו מס. בנסיבות העניין, נדמה גם כי לא יהיה ניתן לרפא את הפגם במידה פחותה מאשר פטירת הנאשם מאשמה. היה בטענה זו לבדה אפוא, כדי להוביל לזיכויו של הנאשם מעבירה זו.

נאשם 4 נמצא אפוא, זכאי באישום זה.