תובענה למזונות אישה והצהרות בדבר שיתוף ברכוש בטרם גירושין

בפסק הדין שלפנינו נתן שופט בית המשפט לענייני משפחה החלטה בדבר תביעת מזונות, מדור ותביעת חלוקת רכוש. השופט דחה את הבקשה להחיל את חזקת השותפות במקרה זה. תביעת המזונות התקבלה בחלקה.

בני הזוג היו נשואים קרוב לשלושים שנה, ולהם שלושה ילדים. חיי הנישואין התנהלו על מי מנוחות, עד שהאישה גילתה שהבעל מנהל קשר אינטימי עם אישה אחרת. הבעל ביקש להתגרש, אך האישה סירבה, נוכח תנאי הגירושין המקפחים אותה לטענתה. לזוג ישנה דירה, עליה רובצות שתי הלוואות. כמו כן, האישה טוענת כי לאיש ישנו רכוש נוסף, השייך לשניהם בשווה.

יש לכם שאלה?

פורום הסכם גירושין

פורום הסכם ממון

פורום חלוקת רכוש

פורום בית המשפט לענייני משפחה

התביעה דורשת מבית המשפט מספר סעדים – לחייב את הנתבע לגלות את כל רכושו וזכויותיו באשר הם, לתת פסק דין הצהרתי לפיו יש לאישה מחצית מהזכויות בכל רכושו של הבעל, לשום את הנכסים ולבצע איזון משאבים, וכן לבצע פירוק שיתוף בדירה. לטענת התובעת, הנתבע צבר במהלך השנים רכוש וזכויות עסקיות רבות, וביניהם: קווי חלוקה, מבנה העסק, זכויות במגרש עבור מבנה תעשייתי, מכוניות, ועוד. האישה טענה כי למרות שזכויות אלו רשומות על שמו בלבד, מדובר בנכסים משותפים.

לטענתה היא התמסרה לגידול הילדים, ובעלה אסר עליה לצאת לעבוד. האישה הוסיפה עוד כי הוסכם ביניהם, במפורש ומכללא, כי הנכסים שצבר יהיו משותפים, וזאת על אף הרישום הפורמאלי. הנתבע טען כי מעולם לא חיו חיי שיתוף, ואף חשבון הבנק שלהם היה נפרד. לטענתו, מעולם לא הסכימו שנכסיו יהיו רכוש משותף. בנוסף טען הנתבע, נכסי המקרקעין שברשותו משועבדים לבנק. הוא טען גם כי נטל הלוואות, חלקן בשוק האפור, ועל התובעת ליטול חלק בפירעונן. לטענתו, את קו החלוקה בו עבד ירש מאביו, לפני הנישואין.

הדיון המשפטי

השופט כתב כי ראשית הוא ידון בתביעה הרכושית, שכן זו משליכה גם על קביעת המזונות והמדור.

השאלה המשפטית שעמדה בבסיס הדיון הייתה, האם ניתן לקבוע שיתוף ולבצע איזון משאבים, עוד קודם לגירושין. האישה טענה שכן. הבעל טען שמאחר והאישה מסרבת להתגרש, הרי שאין מקום להלכת השיתוף, אלא אם כן תוכיח כוונת שיתוף ספציפית בכל אחד מהנכסים.
הצדדים נישאו בשנת 1975, לאחר שנכנס לתוקפו חוק יחסי ממון. מאחר והם לא ביצעו הסכם אחר, חל עליהם איזון המשאבים המופיע בחוק.

על פי החוק, במהלך כל הנישואין אין שיתוף בנכסים אלא הפרדה, ורק לאחר פקיעת הנישואין מתבצע איזון משאבים, והנכסים מתחלקים שווה בשווה. עמדה זו של החוק, עומדת בניגוד להלכת השיתוף שנהגה לפניו, על פיה הצדדים שותפים בכל הנכסים כבר במהלך חיי הנישואין. על כן, רק אם תוכיח האישה כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית עוד במהלך חיי הנישואין, וניתן ללמוד עליה מתוך הנסיבות הקונקרטיות של הצדדים, בית המשפט יוכל להצהיר על שיתוף ברכוש, עוד לפני הגירושין. נטל הראייה במקרה זה הוא על האישה.

טרם נדרש השופט לשאלת השיתוף, הוא דן בשאלת המוניטין שצבר הבעל בעסק, בו ביקשה התובעת חלק. מאחר וקו החלוקה כבר לא פעיל, השאלה הייתה האם ניתן לראות בזיכיון עצמו נכס ומוניטין אותם יש לחלק. השופט קבע כי הנתבע רכש את הזיכיון במהלך חיי הנישואין, מכסף משותף שהצטבר. נשאלה אפוא השאלה האם קו חלוקה יכול לצבור מוניטין, והאם מוניטין זה הוא אישי או עסקי.

מוניטין בחלוקת רכוש

סוגיית המוניטין הינה סוגיה חדשה יחסית בכל הנוגע לשאלת שיתוף בין בני זוג. ביהמ"ש העליון הגדיר את המוניטין כ"כסכום העודף של שווי העסק מעל ומעבר לנכסים המוחשיים", וזאת בעקבות הציפייה, כי לקוחות ישובו בעתיד לפקוד את העסק או השירות. מוניטין עסקיים הוכרו בפסיקה כנכס קנייני לכל דבר ועניין. מוניטין עסקיים הם אלו שנצברו לבן הזוג עקב כישוריו המקצועיים, לעומת מוניטין אישי שהוא מכלול של תכונות אישיות המשקפים את אישיותו של האדם, ואת יכולת השתכרותו.

השופט הביא דעות שונות מהפסיקה וממלומדים, החולקות ביניהן בשאלה האם מוניטין הוא נכס הניתן לחלוקה, והאם יש להבחין בין סוגי המוניטין השונים. הדיון הוא סביב שאלת המאמץ המשותף ברכישת המוניטין, וכן בבעיה הפרקטית כיצד לכמת את המוניטין ולתרגם אותו לסכום כספי.

השופט קבע כי במקרה שלפניו, העוסק בקו חלוקה של מוצרים, לא קיים מוניטין. הסיבה היא, שהלקוחות שנהנים מהמוצר, מזהים את המוניטין עם החברה שייצרה את המוצר, ולא עם הנתבע, שהוא רק הזכיין של קו החלוקה. אמנם, אף אם הזיכיון לא מסווג כמוניטין, יש לו עדיין ערך כלכלי, ומשכך הוא ראוי לחלוקה, אם תוכח כוונת שיתוף ספציפית.

השופט דן בשאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכסים הרשומים על שם הנתבע לבדו. השופט בחן באריכות את העובדות לגבי כל הנכסים והזכויות, בהם דרשה האישה שיתוף. הוא קבע כי לא די בכך שהם נרכשו במהלך חיי הנישואין. התובעת לא השתתפה בבחירת הנכסים, בתכנון, או ברכישה שלהם. היא לא הייתה מעורבת כלל בפעילות העסקית של הנתבע. לא די בכך שהיו חיים משותפים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית. השופט קבע כי לא קיים שיתוף בנכסים, וכן ברווחים ובזכויות הנובעים מהם, כגון דמי השכירות.

על אף האמור, השופט קבע שיש למנות רואה חשבון מטעם בית המשפט, שישום את מכלול נכסיו וזכויותיו של הנתבע. השומה נחוצה, מאחר ולאחר הגירושין יחול איזון משאבים, ויהיה צורך לחלק את הנכסים. קיים חשש שהנתבע יבריח חלק מהנכסים עד אז, ויגרום לתובעת נזקים ראייתיים. עם זאת, השופט סירב לתת לתובעת סעד הצהרתי בדבר זכויותיה העתידיות בנכסים. השופט נימק זאת בחוסר תום הלב של התובעת. חוסר תום הלב מתבטא בכך שהיא זו שמסרבת להתגרש, וכן מהעובדה שבקשתה לפירוק השותפות נגעה רק לנכסים הרשומים על שם הנתבע.

השופט התייחס גם לטענתו של הנתבע, כי על התובעת להשתתף עימו בחובות הכספיים שלו. התובעת ערערה על עצם קיומם של חובות כאלו, וכן על שאלת השייכות שלה בחובות. על פי החוק, בשעת איזון המשאבים, יש לנכות את החובות ששייכים במהותם לנכסי האיזון. השופט ציין כי שאלה זו רלוונטית רק לאחר שבני הזוג יתגרשו, מאחר ונקבע שלא קיימת במקרה זה חזקת השיתוף. למרות האמור, בחר השופט לעסוק בשאלה זו כבר בשלב זה, על מנת לחסוך מהצדדים התדיינות מיותרת. הוא קבע כי יש לחלק בין החובות העסקיים לאלו האישיים. מאחר וכבר נקבע כי התובעת לא הייתה שותפה לעסקי הנתבע, היא גם לא תהיה שותפה בהלוואות שנלקחו עקב עסקים אלו. לעומת זאת קבע השופט, חלק מחובות הבעל הם אישיים, וניתן לראות בהם חובות משותפים.

תביעת המזונות

הצדדים בפרשה נחלקו על גובה ההכנסות של הנתבע, וממילא על גובה המזונות אותו הוא צריך לשלם לתובעת. התובעת טענה לעסקים מניבי רווחים של הנתבע, והוא מצידו הציג דו"חות כספיים על הפסדים וחובות רבים. השופט כתב בפסק הדין כי התובעת לא הוכיחה כנדרש את טענותיה. היא לא הצליחה להראות מה היקף ההכנסות מבית העסק, ומהו שווי הזיכיון של קו החלוקה. דפי חשבון הבנק של התובע אותם הציגה, לא נתנו מענה מספק. השופט ציין כי הם אמנם הראו הפקדות של סכומי כסף, אך לא היה ניתן ללמוד מהם מהו טיבם של סכומים אלו, ועבור כמה ימי עבודה הם התקבלו.

בנוגע לדמי השכירות של החנויות שברשות התובע, השופט קבע כי פוטנציאל דמי השכירות ממבנים אלו עומד על סך של 6,600 שקלים בחודש. הוא דחה את טענת הנתבע שהמבנים עומדים ריקים, ולא מניבים בפועל דמי שכירות. הוא קבע שאין זה סביר שאדם יפסיד דמי שכירות רבים כל כך, למשך תקופה ארוכה, רק מאחר והוא מעוניין למכור את המבנים הללו. נקבע עוד, כי נושאים אחרים הנוגעים לרמת ההכנסה של הנתבע, כגון שווי נכסיו והחובות בהם הוא נושא, יתבררו על ידי רואה החשבון שימונה.

לאור הנתונים שכן הובאו והתבררו בפניו, קבע השופט, כי הכנסתו של הנתבע גבוהה מ-17,000 שקלים בחודש. הוא קיבל את טענת התובעת על רמת חיים גבוהה לה הורגלה, אם כי ציין שהיא הפריזה בתיאוריה. חובת המזונות על פי הדין העברי, היא עד למועד הגירושין. גובה המזונות תלוי ברמת החיים ובמעמד לו הייתה האישה רגילה במשך חיי הנישואין. השופט שיקלל ואיזן בין טענות הצדדים הסותרות, וקבע כי דמי המזונות החודשיים לאישה יעמדו על סך של 4,000 שקלים. בנוסף, יישא הבעל בהוצאות החזקת הבית, כגון ארנונה, חשמל, טלפון וכו'. כמו כן, הנתבע יישא בהוצאות רפואיות חריגות של התובעת, ובתיקונים הקשורים למשק הבית.

ההכרעה

לא הוכחה כוונת שיתוף בנכסי הנתבע הרשומים על שמו. בשלב זה מונה רואה חשבון שתפקידו להעריך את שווי הנכסים לצורך איזון המשאבים העתידי. עד למתן הגט בפועל ישלם הנתבע מזונות לאישה. הסכום ישולם בכל חודש. כמו כן ישלם הנתבע את סכום החיוב שהצטבר עד למתן פסק הדין. עוד נקבע כי הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 שקלים, וכן אגרות בימ"ש.